הסיפור שאינו נגמר: מה מספרות לנו עבודות אמנות בלתי גמורות?

בשנת 1912, שנה לאחר שהתאבדה מריה מונק בת ה־24, פנו הוריה שבורי הלב אל הצייר גוסטב קלימט וביקשו ממנו ליצור בעבורם את דיוקנה שלאחר מותה. קלימט נאבק במשך שנים בביצוע המשימה, ויצר שתי גרסאות לציור שלא אושרו על ידי המשפחה האבלה. הוא המשיך אל הניסיון השלישי, ועליו עבד במשך שנה. אולם, בעיצומה של העבודה מת קלימט מדלקת ריאות, והדיוקן נותר בלתי גמור. 100 שנים לאחר מכן, ״דיוקנה של מריה מונק לאחר מותה מס׳ 3״ משנת 1917-18, הוצג בניו יורק ב־2016 במוזיאון המט ברויאר בניו יורק, בתערוכה Unfinished, שהוקדשה כולה ליצירות בלתי גמורות באמנות.

כשאנחנו מבקרים בתערוכה, אנחנו בדרך כלל מצפים למפגש עם יצירה מושלמת: גמורה, מדוייקת, מוכנה. אנו רגילים אמנם לראות במוזיאון יצירות עתיקות שהזמן לעיתים הותיר בהן את סימניו: שברים, צבע שדהה, חלקים חסרים; אך יחד עם זאת, לרוב אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שאנו צופים ביצירה המוגמרת – זו שהאמן רצה להציג. לעומת זאת, המפגש עם יצירה שלא באה אל תומה, מזמן לנו מפגש עם מרחב אחר לגמרי.

אנטון רפאל מנגס, דיוקן מריאנה דה סילבה סרמיינטו, 1775, מתוך התערוכה במט ברויאר. צילום: מ״ל

גוסטב קלימט, דיוקן מריה מונק השלישי, 1917-18, מתוך התערוכה במט ברויאר. צילום: מ״ל

במקרה של הדיוקן של קלימט, ההתבוננות בו חושפת הרבה מעבר לתהליך טכני. פניה של מריה, שהיו בשלב מתקדם לעומת יתר הציור, מתבוננות בצופה בלחיים סמוקות. הן צפות בחיוורונן מעל שכבותיו השונות של הציור, הרישום האקספרסיבי בעיפרון, הפרחים השונים המרחפים סביבה. פניה בולטות מעל המחיקות והנסיונות מחדש הנראים לעין, מעל מגע אצבעותיו על הקנבס, המטשטשות חלקים ממנו, מוחקות, מנסות בשנית, בשלישית.

כשעמדתי מולו הרגשתי שאפשר כמעט להישאב לרגע אל תוך הסטודיו של קלימט, לנסוע בזמן, ולחוש את לבטיו העמוקים, והחששות, בניסיון לייצר בפעם השלישית דיוקן שיהלום את ציפיות הוריה, ואולי את ציפיותיו שלו. למען האמת, זה היה אפילו מנחם מעט לפגוש כל כך מקרוב בלבטיו של אמן וירטואוזי ונערץ כקלימט, אבל היה זה המפגש עם היצירה הבלתי גמורה שסיפר אודותיה סיפור חדש. יצירה שהמוות מחבר בין תחילתה לסופה, ובמובן מסוים, בלתי מכוון, הופך אותה לשלמה.

מחשבה, תהליך, סיפור. תוכניות לעתיד

היצירה הבלתי גמורה פגשה אותי פעם נוספת, מספר שבועות אחרי הביקור בתערוכה Unfinished, והפעם מכיוון אחר לגמרי. התחלתי לעבוד על אוצרות התערוכה על רונית אלקבץ במוזיאון העיצוב חולון בקיץ 2016, חודשיים לאחר מותה. זה היה לאחר פגישה עם אחיה, שלומי אלקבץ, שבהמשך היה למנהל האמנותי של התערוכה. במהלך עבודת המחקר לתערוכה נפרשה לנגד עיני מידת מעורבותה העמוקה של אלקבץ בכל פרט בהלבשת דמויותיה על המסך ועל הבמה, וגם מחוץ להם. אלקבץ הייתה מעורבת בכל פרט בהלבשת דמויותיה. היא יצרה סקיצות ביומניה האישיים ותכננה בדקדקנות כל הופעת לבוש שיצרה: מהתכשיטים ועד לנעליים, וכן השיער והאיפור שהיו אף הם חלק בלתי נפרד מהופעתה האיקונית.

הסקיצות שנוצרו על ידי רונית מטלון היו מהירות – בעיפרון או בעט כחול על גבי צילום של חשבון חשמל, והערות קטנות בכתב יד שמכוונות אל התוצאה הסופית – מסוג הבד (״כסוף מטאלי!״) ועד ההשראה (״תחשבי על ארוחת בוקר בטיפאני״)

בתחילת המחקר שקדם לתערוכה נמצאו אצל מעצבי האופנה יניב פרסי ובטי אלדד ארבע סקיצות לשמלות שתכננה אלקבץ, שהעבודה עליהן לא הושלמה. אלקבץ למדה עיצוב אופנה בתיכון רודמן בקרית ים, והיתה מנוסה גם בעיצוב ואיור אופנה. הסקיצות שנוצרו על ידה היו מהירות – בעיפרון או בעט כחול על גבי צילום של חשבון חשמל, והערות קטנות בכתב יד שמכוונות אל התוצאה הסופית – מסוג הבד (״כסוף מטאלי!״) ועד ההשראה (״תחשבי על ארוחת בוקר בטיפאני״). הרישומים של אלקבץ חשפו בפשטות את ההתכוונות העמוקה שמאחריהן: מחשבה, תהליך, סיפור. תוכניות לעתיד.

בטי אלדד, מתוך ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״

בטי אלדד, מתוך ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״

יניב פרסי, מתוך ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״

סקיצה של רונית אלקבץ (שמאל) ויניב פרסי לשמלת הפיראטים שלא הושלמה, 2014. צילום: מ״ל

ארבע הסקיצות האלה נתפרו במיוחד לתערוכה ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״ שנפתחה ערב יום הולדתה של אלקבץ, ב־27 בנובמבר בשנה שעברה. יצירת הקבוצה הבלתי גמורה בתערוכה, אחת הקבוצות המורכבות והמרגשות בעבורי, נולדה מתוך החלטה אוצרותית מכוונת. השמלות נוצרו בתהליך מורכב שארך כמעט שנה, בליווי הקריאטיבי של רונן לוין. לדוגמה, מעיל רכיבה מבד צמר שחור ושמלת קרינולינה (תחתית רחבה לשמלה) שחורה שעיצבה אלדד, שניהם בהשראת הלבוש של המאה ה־19. בעת העבודה על השמלה ביקשה אלקבץ מאלדד להכין לה שמלה עצומת ממדים: ״כמה שנדמה לך שהקרינולינה ענקית״ אמרה לה, ״זה לא מספיק גדול״.

העיצוב הסופי התנתק מהמציאות, והמריא אל מקום חדש, דמיוני; מתנתק מצרכים שימושיים, מהצורך בגוף ממשי. כך, השמלה הוצבה על גבי פודיום, והתנשאה אל גובה ארבעה מטרים

שני אלה הוצגו לצד שני דגמיו של יניב פרסי: האחת, שמלת קליאופטרה מוזהבת שאליה נרקמו כ־60 אלף פאייטים בעבודת יד שארכה מעל 1,000 שעות; השנייה, שמלה שזכתה לכינוי ״שמלת פיראטים״, נוצרה על ידי פרסי מ־50 מטרים של בד משי. העיצוב הסופי התנתק מהמציאות, והמריא אל מקום חדש, דמיוני; מתנתק מצרכים שימושיים, מהצורך בגוף ממשי. כך, השמלה הוצבה על גבי פודיום, והתנשאה אל גובה ארבעה מטרים. בתחילת העבודה, באופן מכוון, ביקשתי מפרסי ואלדד להותיר את השמלות חסרות גימור, כדגמים הממתינים על בובות חייטים למדידה ראשונה עם הלקוחה. השמלות הלא שלמות, דקורות בסיכות ומסומנות בתכֵּי מכלב (תפרים זמניים שנועדו לפרימה), סימנו בכאב בתערוכה את תהליך היצירה שלא בא אל סיומו.

הבלתי גמור, השבור והפגום

בחודש מאי האחרון נפתחה במוזיאון האופנה FIT בניו יורק התערוכה Fashion Unraveled (אופנה נפרמת, אוצרת: קולין היל). התערוכה מוקדשת כולה לבגדים בלתי גמורים – בין אם כאלה שהעבודה עליהם לא הושלמה, או שנוצרו במכוון כדי להיראות בלתי גמורים. האפשרות השניה – בגדים שנוצרו בכדי להיראות בלתי גמורים – מאפיינת את עבודתם של המעצבים היפניים, ואת הוואבי סאבי, תפיסת העולם האסתטית המאמצת אליה את הבלתי מושלם, ורואה את היופי שבבלתי גמור, השבור והפגום.

אחת הדוגמאות היפות ביותר בתערוכה היא שמלה של יוז׳י יממוטו שמשלבת בתוכה בגד במראה ״טואל״. הטואל הוא הדגם הראשוני שיוצר המעצב, מעין סקיצה בבד מבד כותנת מוסלין פשוט. בעבודה של יממוטו משנת 2000 הופכת הסקיצה לדגם המרכזי, שאליו תפורה התחלה של ז׳קט מחויט, מונח ברכות על כתפי הלובשת. את עבודת התפרים באדום ובשחור על גבי הטואל הלבן יצר יממוטו בהשראת סקיצות הבד המפורסמות משנות ה־50 של מעצב האופנה האמריקאי צ׳רלס ג׳יימס.

יוז׳י יממוטו מתוך התערוכה Unfinished במוזיאון האופנה FIT. צילום: Eileen Costa

שמלה, מסביבות שנת 1880, אוסף מוזיאון האופנה FIT. צילום: Eileen Costa

לעומת השמלה של יממוטו, ניצבת מולה שמלה יוצאת דופן מתחילת המאה ה־19; שמלה בגוון שנהב מעוטרת כולה בסרטי גימור שנוצרו בטכניקה של קצוות פרומים שאינה מאפיינת את עיצוב השמלות בתקופה זו. מפתיע עוד יותר לגלות שתהליך העבודה על השמלה כולה, מעולם לא הסתיים. השמלה נבחרה לתערוכה מתוך אוסף המוזיאון לאחר שבדיקה מדוקדקת שלה גילתה שאיזורים שונים בשמלה תפורים בתפרים זמניים, שמעולם לא נתפרו כהלכה באופן סופי, בעבור לבישת הדגם. תפירת שמלה מסוג זה, בהזמנה מיוחדת, בתפירה עילית ומבדי משי וצמר איכותיים עלתה בתקופה זו – לפני המצאת מכונת התפירה – הון עתק. נדיר לראות בגדים מעין אלה מוצגים לקהל הרחב. פעמים רבות, בגדים שאינם מושלמים אינם נבחרים לתצוגה על ידי האוצרים, ונשמרים הרחק מעיני המבקרים.

מדוע לא הושלמה ולא נלבשה השמלה הזו? המוזיאון אינו מציע השערה. ההתבוננות בשמלה זו, והמחשבות אודות הסיפור המסתורי שמאחוריה, הזכירו לי את העובדה הנשכחת לעיתים, שבבגדים רבים השמורים בארכיונים, סודות חבויים בין התפרים. כשאלה נפרמים לרגע הם חושפים – כמו מבעד לקנבס של קלימט, כמו דרך הסקיצות של רונית אלקבץ – מחשבות, לבטים, סיפורים ותהליכים. הם מסמלים תכניות לעתיד וחלומות, ומביאים איתם גם הזמנה להמשך התבוננות. יצירה בלתי גמורה, חיים שלמים.

—

יערה קידר היא אוצרת והיסטוריונית אופנה, מרצה ב־NYU

The post הסיפור שאינו נגמר: מה מספרות לנו עבודות אמנות בלתי גמורות? appeared first on מגזין פורטפוליו.