דניאל לנדאו מקבל אורחים במוזיאון ישראל

באגף הנוער של מוזיאון ישראל מוצגת בימים אלו התערוכה ״בינינו״, שאצרה שיר מלר ימגוצ׳י. האמן דניאל לנדאו הקים בתערוכה סלון ביתי, והמבקרים מוזמנים להיכנס לבית של משפחה – שתי משפחות ליתר דיוק, ערבית ויהודית – ולהציץ לחייהן. בהמשך האורחים מתבקשים להרכיב משקפי מציאות מדומה ולפגוש את המשפחות המארחות – כל אחת בצד אחד של ה״סלון״. באמצעות המיצב האינטראקטיבי שנקרא ״הכנסת אורחים״, המבקרים יכולים לחצות את הגבול שבין הממשי לווירטואלי, ולהקשיב לאנשים, כפי שלנדאו פגש אותם ושמע אותם בביתם. הם מוזמנים להתבונן על המציאות ולחשוב עליה מזווית חדשה.

לנדאו הוא אמן מדיה שעוסק בהבטים החברתיים של מציאות מדומה, ובכוחה לגשר על פערים חברתיים, על סטריאוטיפים ודעות קדומות ועל סוגיות שונות של זהות. הוא חוקר את ההשפעה של מציאות מדומה על תפיסת ה״אני״, ואת האפשרות של בחינה מחודשת של הפער בין האני לאחר ככלי המסייע בפתרון סכסוכים. הוא עמית מחקר בכיר במעבדה למציאות מתקדמת במרכז הבינתחומי בהרצליה, הוביל את תחום לימודי המדיה הדיגיטלית במדרשה לאמנות, ובימים אלה הוא כותב עבודת דוקטורט במעבדת המדיה של אוניברסיטת Aalto בפינלנד.

דניאל לנדאו, הכנסת אורחים. במוזיאון ישראל. צילומים: מ״ל

דניאל לנדאו

Hagit:

הי דניאל, מה שלומך?

Daniel:

הי. שלומי מצוין!

Hagit:

יופי, אפשר להתחיל. למען קוראינו שלא יודעים עליך כלום – כמה מילים כלליות?

Daniel:

אמן, מרצה וחוקר מדיה. למדתי בהולנד מוסיקה ומדיה חדשה

Hagit:

אפשר לומר שהקדמת את זמנך (או לפחות היית בין הראשונים)

Daniel:

לא ממש. ההגדרה שלי לאמן מדיה היא אמן שעוסק בטכנולוגיות החדשות של זמנו ובוחן את ההשפעה של אותן טכנולוגיות על החיים שלנו. יש מסורת של אמני מדיה, מנאם ג׳ון פייק ועד לורי אנדרסון, שתופסים רגע ביחסים המורכבים של האדם והטכנולוגיה ומגיבים להם דרך יצירות אמנות

Hagit:

נכון. ויחד עם זאת, המעבר מתגובה למציאות להכללת מציאות מדומה בתוך העבודה הוא יחסית חדש, וגם לא חף מקשיים

Daniel:

מסכים. לטכנולוגית מציאות מדומה יש פוטנציאל להגדיר מחדש את יחסי אדם־סביבה, את יחסי אדם־עולם וכן את האינטראקציות הבין־אישיות של בני האדם

Hagit:

עוד לפני שנדבר על העבודה שלשמה התכנסנו כאן, ספר קצת על כמה מהעבודות שקדמו לה. אני ראיתי לדוגמה עבודה על במה שבחנה יחסים בתוך משפחה (ממש סצנה משוחקת כהצגה), ובמקום ראשים לכל דמות היו פנים שהוקרנו ממקור חיצוני, כך שנוצרה הזרה. קטע קצר מזה הצגת לפני שנים בפצ׳ה קוצ׳ה, אבל הוא הותיר בי רושם כפי שאתה רואה…

Daniel:

כן – מדובר בפרויקט דוקו־פרפורמנס שעסק במנגנוני פירוק של גוף, חברה ומדיה. האמצעי היה הרכבה של תיעוד דיגיטלי המורכב על גוף נע של ישות אחרת. בסופו של דבר אני חושב שאחת הזירות המעניינות והמטרידות ביותר בהקשר של תרבות הצריכה מתרחשות על הגוף עצמו

Hagit:

וכמובן בזירת הבית

Daniel:

נכון

Hagit:

נזכרתי בעבודה ההיא כי גם הפעם – בעבודה שמוצגת באגף הנוער במוזיאון ישראל – אתה שואף להכניס את הצופה לתוך החוויה הביתית של מישהו אחר. במקרה של העבודה הזו, לסלון הביתי של משפחה בצד השני של המתרס

Daniel:

מעניין, לא חשבתי על זה. תודה על ההארה של ההקשר

Hagit:

דברים שרואים מכאן…

Daniel:

הייתי כותב על בית כמטאפורה, אבל בתור איש של משפחה, בית ותרבות, שפה היא דבר מאוד קונקרטי

Hagit:

בהחלט. אבל לדעתי אחד המאפיינים (והיתרונות) של תערוכות באגף הנוער, הוא שהן מצליחות להביא גם אנשים שלא מסוגלים לראות מטאפורה באמנות, להרגיש ולהבין משהו. מזווית חווייתית. במקרה הזה אתה מכניס אותנו לתוך הסלון. ברגע הראשון זה פשוט מרחב ביתי. רק במבט בוחן אפשר לראות שהוא חצוי ולהתחיל לזהות סממנים מבחינים שמקורם בהבדלים תרבותיים

Daniel:

זה בהחלט הפוטנציאל שמצאתי בליצור עבודה ל״כל המשפחה״. את יודעת מה – הביטוי הזה צריך להיות הכותרת משנה של המיצב

Hagit:

מה? לכל המשפחה?

Daniel:

״עבודה לכל המשפחה״ – כן

Hagit:

אחלה. עכשיו לשאלות הקשות: למה צריך להוסיף לזה מציאות מדומה?

Daniel:

תראי, המשקפיים בתערוכה הם מרכיב אחד. הם תורמים ביצירת רגע אינטימי של מפגש עם המשפחה בהקשר יחסית רועש של תערוכה מוזיאלית

Hagit:

עם המשפחה המארחת?

Daniel:

כן

Hagit:

איך זה עובד? אם אני מסתכלת לצד הישראלי אני רואה את המשפחה היהודית, ואם אני מסתכלת לצד הפלסטיני המשפחה היא ערבית?

Daniel:

נכון

Hagit:

אבל רק אדם אחד יכול להרכיב את המשקפיים בכל רגע נתון. מה היתרון של זה על פני וידיאו ארט לדוגמה?

Daniel:

יש שש עמדות משקפיים. מה שחשוב להבין בהקשר של VR (מציאות מדומה) זה שהחוויה, בשונה מצפיה בווידאו, מייצרת תחושה של נוכחות. התחושה שאתה שם. בגלל זה VR הוא כלי כל כך חזק למחקר חברתי. זה הצד השני של העבודה שלי. על זה אני כותב את הדוקטורט שלי

Hagit:

יש משהו בדבריך. אני כאילו נרתעת בגלל המחיצה הפיזית שזה יוצר, ובגלל המגבלה של צופה יחיד בכל מכשיר. אבל אין ספק שיש עוצמה חווייתית אחרת כשאתה ״בתוך זה״. איך נעשה העיצוב של הסלון? זה קצת דורש לעבוד עם סטריאוטיפים?

Daniel:

יצרנו רפליקה של הבתים של המשפחות שביקרנו בהן. ממש 1 ל־1

Hagit:

הרבה יותר טוב. והן גם המשפחות שפוגשים במשקפי ה־VR?

Daniel:

כן

Hagit:

אגב, זה שבהתחלה לא מבינים שזה סלון ׳חצוי׳ עובד בעיניי חזק מאוד ברמה הרגשית. כי הרי אין הבדלים מהותיים בין סגנונות החיים של האנשים. רק בין המטענים שלהם/שלנו

Daniel:

זאת חוויה מרובדת. אתה מתיישב במרחב פיזי של מרחב וירטואלי, שאותו אתה רואה במשקפיים

Hagit:

כשביקרתי בתערוכה ״התנחלה״ בסלון משפחה – הורים ושלושה ילדים בגילאים שונים. נראה שהם הרגישו מאוד בבית

Daniel:

תראי, זה נושא שלא נגענו בו; החלוקה היא ממש לא יהודים/ערבים, אלא המורכבות של המקום של היהודי/ערבי בתוך הסיפור

Hagit:

כלומר?

Daniel:

הקשר התרבותי בין היהודי המזרחי לערבי הוא מהותי, והוא היסוד המפוספס בסכסוך

Hagit:

נושא חשוב, ואני נוטה להסכים איתך שזו אחת הבעיות. אתה חושב שדרך החוויה האנשים (ילדים בעיקר) נפתחים לראות דברים מזווית חדשה?

Daniel:

אני מקווה. הקריאה שלי היא שמתחת למנגוני המדיה והטכנולגיה, מצוי הניאו־ליברליזם הלבן שמנווט את הסיפור לפי נרטיב פופולרי ורגשי שמנכיח קוטביות

Hagit:

גם אני מקווה

Daniel:

במובן הזה אני מאמין בצעדים קטנים, לא יומרניים ובכוחה של אמנות לייצר חוויה שהיא חלק ממרקם של רעיונות. פעולות שיש בכוחן לתקן

Hagit:

אינשאללה. אגב, בוגרת של מוסררה עשתה השנה איזה משחק עם הביטוי ״מציאות מדומה״ וציינה שזה אוקסימורון. עד שהיא אמרה את זה לא חשבתי על כך שזוהי סתירה פנימית

Daniel:

לא ממש – בגלל שאין באמת מציאות… יש רק פעילות במוח שקשורה איכשהו לעולם הפיזי…

Hagit:

טוב, על זה נוכל להמשיך לדבר עד מחר. ומה התכניות קדימה? יש כבר עוד פרויקטים בדרך שנוכל לראות בקרוב?

Daniel:

בהחלט. קודם כל התכנית היא לסיים את הדוקטורט. ולאחר מכן סדרה של פעולות מחקר ואמנות הבוחנות את נושא גילום הגוף במציאות מדומה וההשפעה של זה על היחסים בין Self / Other. ויש טיזר – אני מקים השנה מעבדה ייעודית חדשה לנושא זה בבינתחומי הרצליה

Hagit:

מרשים. בהצלחה, נשמח להתעדכן

Daniel:

תודה!