שערי שמים: בתי כנסת מבפנים, בתערוכה בבית האדריכל ביפו

הי נעמי, הי דנה, מה שלומכן?

מצוין. מה שלומך?

הי יובל! הכל מצויין 

יפה! מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה ״פולקלור קונקרטי״, ואיך נוצר החיבור ביניכן?

נעמי ואני למדנו אדריכלות יחד באוניברסיטת תל אביב. שמעתי על המחקר שלה לדוקטורט על בתי כנסת בערך באותו זמן שהתחלתי לעבוד כאוצרת הגלריה בבית האדריכל, והנושא סיקרן אותי מאוד. חשבתי שמבחינת מחקר אדריכלי זהו נושא לא מספיק מטופל, והמפגש עם נעמי אישר את זה. בהמשך נעמי פיתחה את הרעיון לבחון את המרחב הפנימי של בתי הכנסת לעומת מעטפות הבטון החיצוניות שלהם

לפני קצת יותר משנה קיבלתי הודעה מדנה שבה היא שאלה אם המחקר שלי הוא על בתי כנסת. השבתי בחיוב ויצאנו להרפתקה מופלאה

תגידי כמה מילים על המחקר שלך: מעניין אותי מה זה דוקטורט באדריכלות על בתי כנסת

העניין שלי בבתי כנסת התחיל משאלות על זהות יהודית־ישראלית. אני בוחנת את סוגיית הזהות בתור אדריכלית, ובתי כנסת הם ייצוג של הסוגייה הזאת במרחב הישראלי. גדלתי בתל אביב במשפחה חילונית, ואני זוכרת מילדות את בתי הכנסת בשכונה בתור מרווחים במרחב העירוני בין בתי הקפה, החנויות וגני השעשועים; מקומות שחולפים על פניהם בדרך אל המקומות שאליהם הולכים. 

כשהתחלתי לחשוב על בתי כנסת כנושא למחקר, כמה מהמבנים הראשונים שהתקבצו על השולחן שלי היו הבניינים שמוצגים במרכז התערוכה. אלו בניינים שהכרתי מספרי אדריכלות ישראלית – בניינים שכמעט כל אדריכל ישראלי מכיר. שמתי לב שאנחנו מכירים את הבניינים האלה כמעט אך ורק דרך החזות החיצונית שלהם. חזות שהיא ״אדריכלות נטו״, או כמו שאנחנו קוראים לזה בתערוכה ״קונקרטי״; רובנו כמעט שלא יודעים כלום על מה שנעשה בפנים, כלומר, על כל מה שהופך את הבניינים האלה מעוד מבנה לבית תפילה יהודי

אלי סינגלובסקי, בבל #2

ארון הקודש והעמוד בבה"ד 1. צילום: הנרי הוטר, 1970

אלי סינגלובסקי, בית הכנסת המרכזי בנצרת עלית

דנה, מה היחס שלך לבתי כנסת? איפה זה ״פוגש אותך״?

העניין שלי נובע ממקור דומה לזה של נעמי – גם כעירונית וחילונית, וגם כאדריכלית. הייתה בי סקרנות להבין איך נראה בית כנסת מבפנים: מה היחסים בין הפנים לבין המעטפת המוכרת ומה התפקיד של החפצים המונחים בו. הסקרנות היא מנקודת מבט חיצונית – לא כמשתמשת, אלא כצופה. כאוצרת אדריכלות עניין אותי להביא את הדיון הזה למקום שבו מותר לשאול גם שאלות ביקורתיות וגם לבחון ולהציף נושאים שלא נוכחים מספיק בשיח האדריכלי, כמו בתי כנסת. נעמי לימדה אותי הרבה מאוד בתהליך הזה 

מאיפה מתחילים?

נקודת ההתחלה היא היכרות עם נושא פחות מטופל. המעשה המרכזי שבתערוכה הוא הפניית המבט לתכנים הפחות מובנים (לקהל שלא מבקר בבתי כנסת באופן קבוע). המחווה הזאת נעשית דרך הבחירות האוצרותיות והשפה החזותית שגיבשנו, הכוללת חיבור בין מסמכים ארכיוניים, צילום מאז ומעכשיו, עיצוב גרפי ויצירות אמנות שנעשו בתגובה למבנים על ידי שלושה אמנים פעילים. כל אלה משרתים אותנו ביצירת מפגש חדש עם המבנים

דנה גורדון. צילום: אביטל וייברן

נעמי שמחוני. צילום: אביטל וייברן

אז יש טלפון מדנה לנעמי, ועכשיו את החזון צריך להפוך לתערוכה. ספרו קצת על התהליך: מה היה חשוב לכן להציג, איזה מסר היה חשוב לכן להעביר

השאלה הזאת אתגרה אותי לאורך השנה האחרונה בכמה מובנים. קודם כל תהיתי מה המשמעות של יצירת תערוכה מחקרית שלא מתיימרת לסכם מחקר, אלא לפתוח דיון ולעשות היכרות עם דבר חדש. את תחושת הסקרנות סביב הנושא לפעמים ליותה קצת מבוכה

כחלק מהרצון לפתוח את הדיון, כמו שנעמי אמרה, אחד הדברים שהחלטנו לעשות מההתחלה היה להזמין אמנים צעירים להגיב בכלים שלהם לבניינים שבחרנו להציג

בתערוכה ניסינו להסב את המבט מאדריכלות הבטון האייקונית של הבניינים אל התוכן שלהם כמבני דת יהודים. זה נעשה באמצעות היפוך המבט, מבחוץ פנימה. מבחינתנו הפרטים, ובמיוחד הפריטים הליטורגיים ויצירות האמנות היהודית ששולבו במבנים ושנוצרו בדיאלוג עם האדריכלים, הם הגיבורים הראשיים. הם מייצגים את הייחוד של המבנים כבתי כנסת. הם מראים שהחדשנות של הבניינים לא נגמרת בחזות החיצונית הפיסולית, אלא מתקיימת באופן לא פחות רדיקלי דווקא בפנים, באופנים שבהם צורת המבנה מכתיבה תכנון פנים ועיצוב ריהוט לא שגרתי בבתי כנסת.

כמעט כל המשתתפים בתערוכה הם יוצרים חילוניים בשנות ה־30 לחייהם. במובן זה, החזרה שלנו לגוף העבודות נאמנה למה שנעשה לפני 50 שנה, כשהבניינים נחנכו – בניינים שחלקם תוכננו על ידי אדריכלים חילוניים וצעירים

הילי גרינפלד, ללא כותרת. צילום: אביטל וייברן

נעמה רוט, פסאדה, עבודה על חזית בית האדריכל

נעמה רוט, סף (מתוך התערוכה). צילום: אביטל וייברן

אז איך האדריכלות של בתי הכנסת והיצירה של האמנים שהזמנתן באים לידי ביטוי בתערוכה? 

התערוכה נקראת פולקלור קונקרטי, וכמו שהשם שלה מרמז היא עוסקת במתח בין אדריכלות בטון ואמנות יהודית. משתתפים בה שלושה אמנים. הפניה לאלי סינגלובסקי התחילה מהיכרות עם עבודות שלו שבהן הוא מתעד מבנים ברוטליסטיים, לרוב מבחוץ, בשעות החשיכה ובחשיפה איטית. במרכז של סדרת העבודות שהוא יציג בתערוכה מופיעים מבטי פנים בחמשת בתי הכנסת.

הפנייה להילי גרינפלד התחילה מהכרות עם העיסוק שלה בפולחן ובמקומות קדושים. בעבודה שיצרה בעבור התערוכה היא חילצה מוטיבים ואלמנטים מארונות הקודש בחמשת הבניינים, והרכיבה מהם מיצב פיסולי שמורכב מכל האלמנטים יחד. העבודה שלה יוצאת מתוך התיעודי לעבר המופשט.

הפנייה לנעמה רוט נולדה בעקבות העבודה שלה ״פסאדה״ המוצבת על חזית בית האדריכל. העבודה שנוצרה בתגובה לאדריכלות ביפו הזכירה לי ויטראז׳ בבית כנסת. ביקשנו מנעמה להגיב לעבודה שלה מצד אחד ולבניינים בתערוכה מצד שני. היא יצרה עבודה שמדברת על הקשר בין פנים וחוץ, אטימות ופתיחות

שלושת האמנים שהוזמנו הסתכלו על כל החומרים של כל בתי הכנסת, ולא על אחד מסוים. כל אחד מהם בדרכו בחן את החומרים ההיסטוריים או הלך לראות במו עיניו את המבנים. אלי, כמובן, ביקר בכולם וצילם את כולם. הילי עבדה בעיקר על המידע החזותי שהיא קיבלה מנעמי, ופירקה אותו לסמלים ולפרטים שעניינו אותה. אחד הדברים שמשכו אותה בכל המבנים היה ארון הקודש, וזה של בית הכנסת היכל יהודה בתל אביב עניין אותה במיוחד.

בחלל התערוכה, במקום ארון הקודש, מופיע המיצב שלה: דיורמה הנמצאת בתוך ארון שדומה מאוד לארון בהיכל יהודה. הדיורמה עצמה מראה את אוסף האלמנטים, הצורות והסמלים שעניינו את הילי ושמהם היא הסירה סממנים יהודיים; הדיורמה שלה הופכת לסוג של מרחב קדוש רב תרבותי חדש

אלי סינגלובסקי, אהל אהרון #1

היכל יהודה בתל אביב. שרטוט: נורברטו קהן, שנות ה-70

רות צרפתי, תבליט בטון בחצר בית הכנסת המרכזי בנצרת עלית. צילום: אלי סינגלובסקי

ובתי הכנסת? איך הם באים לידי ביטוי?

במקביל לעבודות של האמנים הפעילים שמשתתפים בתערוכה, אנחנו מתייחסים לשורה של אמנים שיצרו עבודות ששולבו במבנים בתיאום עם האדריכלים. בבית הכנסת המרכזי בנצרת עלית (אדריכל נחום זולוטוב, 1968) לדוגמה, נוצר שיתוף פעולה מרתק עם האמנים משה שטרנשוס ורות צרפתי: שטרסנוס יצר פסלי יונים שהותקנו על כיור לנטילת ידיים בחצר בית הכנסת, וצרפתי יצרה ויטראז׳ ותבליט בטון המוצב על קיר בטון בחצר בית הכנסת. העבודות של שטרנשוס וצרפתי מרתקות בגלל הדיאלוג הגלוי שלהם עם הבטון, שמקבל בידיים שלהם משמעות שונה מזו שניתנת לו בבניין. 

לאורך העבודה גילינו שאת ארון הקודש המיוחד בנצרת, שבו שולבו פסי עץ וכסף מרוקעים ביד, יצר האמן דוד אללוף מעין הוד. החיבור בין אדריכלות הבטון הקשיחה והחומריות הרכה שניכרת בפריטים הליטורגיים, העסיקה אותנו לכל אורך הדרך ובכמה מישורים ביצירת התערוכה.

לעומת זאת, בית הכנסת בבה״ד 1 (אדריכלים אלפרד נוימן וצבי הקר, 1969) הוא מקרה בוחן מרתק ומאתגר בנוף של התערוכה עקב הביטוי הכמעט נזירי של תשמישי הקדושה. לא קיים שם ריהוט מסורתי של בית כנסת. ארון הקודש הוא נישה פשוטה בקיר שהחזית שלה בצורת מגן דוד. הבימה עוצבה בצורת משושה משוכלל, צורה שמהדהדת את האדריכלות הרב פאונית של המבנה. במקרה הזה האדריכלות צוברת משמעות של אמנות יהודית.

ובסופו של דבר, איך מתייחסים לכל זה עיצוב התערוכה, השפה החזותית, עיצוב החלל והשימוש בצילום?

בעיצוב התערוכה חיפשנו לא מעט איך להציג את הבניינים עצמם – האם לייחד את התצוגה של כל אחד מהם? האם לתת להם ביטוי מרחבי בחלל הגלריה? אחרי תהליך ארוך ומלא סקיצות ורעיונות שנפסלו, חשבנו שיהיה מעניין לתכנן את חלל התצוגה עצמו כסכמה של פנים בית כנסת שבה יש הפניה של המשתמשים (המתפללים) לכיוון הבימה או ארון הקודש. מכאן הגענו לשולחנות התצוגה שמייצגים בהפשטה את שולחן המתפללים – רק שכאן חומרי הקריאה הם הטקסטים והדימויים של הבניינים. השולחנות נמצאים במרכז החלל, ועבודות האמנות נמצאות על גבי הקירות מסביבם

(בסרטון: עבודתו של אבי בוחבוט, פולקלור קונקרטי, 2018)

השפה החזותית של התערוכה מתהלכת על קווי התפר שבין ההיסטורי והעכשווי. מקור ההשראה שלנו בעיצוב השולחנות היה פרט שנקרא מעמד לספר תורה שמניחים אותו על שולחנות לימוד בבתי מדרש ובתי כנסת. בדיעבד גילינו שהוא מופיע בעבודה של אלי סינגלובסקי שצולמה בבית הכנסת ע״ש חלאסצ׳י בבאר שבע (אדריכל נחום זולוטוב, 1980).‎

בצילום של אלי קיימת התחקות אחר מבטים שמוכרים מתצלומים היסטוריים של הבניינים, אבל מתוך ההקשר וההשפעה הצילומית שלו. הבחירה להציג את התצלומים בשחור לבן, החיפוש אחרי אסתטיקה של פילם, החשיפות הארוכות והחיפוש אחרי פריימים שמראים את בתי הכנסת בתפארתם, מטשטשים את הגבול בין צילום עכשווי והיסטורי לבין צילום תיעודי ופרשני.

ולבסוף, השפה החזותית שעליה אמון אבי בוחבוט, צומחת מצד אחד מחזרה אל אסתטיקה של טיפוגרפיה יהודית וספרי אמנות יהודית תקופתיים (״פולקלור״), ומצד שני מתגובה לאדריכלות (״קונקרטי״). היא בודקת את ההבדלים ואת החיבורים ביניהם ועובדת עם המסורת מנקודת זמן עכשווית

The post שערי שמים: בתי כנסת מבפנים, בתערוכה בבית האדריכל ביפו appeared first on מגזין פורטפוליו.