מאה שנות אמנות בספר החדש של אוסף בנק דיסקונט

1

יצירה לא מוכרת של צייר לא מאוד ידוע פותחת את ספר האמנות החדש של אוסף דיסקונט ״מאה שנות אמנות ישראלית״. היצירה ״נוף״ של שמואל הירשנברג גם לא מציגה נוף מפואר או סמלי במיוחד. בעבודות אחרות שלו צייר את כיפת הסלע ואת נופי ירושלים, ודווקא זו, הצנועה, המופנמת, נבחרה לפתוח את האלבום עב הכרס. יותר משהיא מעידה על המכלול העשיר של יצירות וסיפוריהן, שייפתח בפני הקוראים בדפדוף בספר, היא מלמדת על אופיו השקט, הבלתי מתרברב, שהולם את רוח האוסף. את הסמליות אפשר למצוא, אם תרצו, דווקא ביצירה הסוגרת את האלבום – עבודה של עילית אזולאי משנת 2014, ״המצוי האפשרי״ – המתאימה יותר לרוח הזמן ולמצב האמנות בתקופתנו.

בין שני הקצוות הללו מתומצתות יותר ממאה שנים, בספר שערך יונה פישר, בכיר האוצרים בשדה האמנות הישראלית, בהזמנת אוסף דיסקונט. עבודות קנוניות כמו ״מחווה לירושלים״ של מרדכי ארדון, שמתנוססת באולם הדירקטוריון של הנהלת הבנק, מסתתרות כאן בעמודים הפנימיים. לא חסרות באוסף עבודות חשובות ויקרות ערך, מהאמנים של ראשית ימי הציונות ועד לאמנים מובילים בני זמננו, אבל הספר מכוון את המבט למבנה העומק של האוסף.

מאה שנות אמנות ישראלית הן גם מאה שנים של בדידות ישראלית במרחב האזורי. בסיפורים המלווים את היצירות מקופלים חיי האמנים, נדודיהם ולימודיהם בעולם, ההשפעות שהביאו משם, לצד סיפורי התקופות ששינו את פני הארץ: מלחמות, עלייה והתיישבות אידאולוגית, צנע, שפע ועוד. פישר אינו שואל (ולפיכך גם אינו משיב על השאלה) אם אמנות ישראלית היא קבוצה ייחודית בעולם האמנות. נראה שהוא חוקר את גוף העבודות שבאוסף כמי שניגש אל תיבת אוצר במערת אלאדין; בכל פעם הוא לוקח ממנה מקבץ, מתבונן בו בזכוכית מגדלת ומתאר את מאפייניו.

יונה פישר (צילום באדיבות בנק דיסקונט)

עילית אזולאי, המצוי האפשרי, 2014

מרדכי ארדון, מחווה לירושלים, 1965 (פרט)

חברות החלו לאסוף אמנות וחפצי אמנות במאה ה־19 ואולי עוד קודם לכן, לצרכי השקעה. אך סקרים בנושא מראים כי לא שיקולים של השקעה ורווח מדריכים את רכישת האמנות באוספי תאגידים בני זמננו

יצירות אמנות משמשות לא פעם כסמלי מעמד, כהוכחה לעושר ולאנינות טעם. אוסף דיסקונט, המוקדש כולו לאמנות ישראלית, השיל מעליו את ההיבט הראוותני של הבעלות על יצירות, והוא מתמקד בהשקעה באמנות – לא כנכס כלכלי אלא כעמוד תווך חברתי ותרבותי – כאוסף תאגידי היחיד מסוגו בארץ. וגם אם תרומה לתרבות היא כלי ידוע להתבלטות ויצירת תדמית חיובית של תאגידים, הרי שהחזקה באוסף היא מחוייבות ארוכת טווח – מעל ל־50 שנות אספנות במקרה זה – והיא כרוכה באחריות ובלא מעט הוצאות, שחברות ותאגידים רבים רואים בהן נטל.

חברות החלו לאסוף אמנות וחפצי אמנות במאה ה־19 ואולי עוד קודם לכן, לצרכי השקעה, מציין פישר, אך לדבריו: ״סקרים בנושא מראים כי לא שיקולים של השקעה ורווח מדריכים את רכישת האמנות ברובם המכריע של התאגידים בני זמננו ברחבי העולם״. בצרפת, בשווייץ ובארה״ב בין היתר, יש אוספים בבעלות בנקים וחברות פיננסיות, שמתמקדים בקידום אמנים צעירים ובלתי ידועים, יש שמתמקדים ברכישת עבודות מז׳אנר מסויים. באוסף דיסקונט מדובר בניסיון להקיף את היריעה הישראלית באופן מוצלח.

2

בשנותיו הראשונות היה אוסף דיסקונט משקיע לא רק באמנות אלא גם באמנים. לא מעט מהחלטות הקנייה של אנשי משפחת רקנאטי – מקימי הבנק ובעליו המקוריים של האוסף – נעשו על מנת לתמוך באמן זה או אחר שנזקק לפרנסה. החלטה פורמלית על הקמת אוסף האמנות של הבנק התקבלה רק באמצע שנות ה-70, וגם אז הובילו לכך נסיבות אישיות. ליאון רקנאטי יצא להתמחות בבנקאות בניו יורק, שם נחשף לאוספי הבנקים הגדולים ולתדמית החיובית שהתלוותה אליהם והוסיפה למיתוג של הבנקים ארומה של פטרוני אמנות.

יוחנן סימון, שבת בקיבוץ 1951

לאה ניקל, דיוקן גבר 1955

אביבה אורי, ללא כותרת 1969

ברוח המקום, דינה רקנאטי ציידה את שלוחת הבנק בניו יורק ביצירות ישראליות מהאוסף הפרטי. ומה שהחל כקניות אקראיות לפי טעם אישי החל לתפוס תפנית חשובה, מתוך החלטה מודעת – להפוך את האוסף למכלול ייצוגי של אמנות ישראלית. ולאמנות ישראלית, כידוע, יש נקודת התחלה – בימיו הראשונים של בצלאל תחילת המאה ה־20.

זו ככל הנראה הסיבה לבחירה באותו ציור נוף של הירשנברג משנת 1900 לעבודה הפותחת את האלבום. מיד אחריה מופיעים כרזות וציורים של מאיר גור אריה, אבל פן וזאב רבן, משנותיה הראשונות של האקדמיה בצלאל. אחרי רובין, גוטמן, ארדון ועוד מענקי המחצית הראשונה של המאה, מגיעים סטימצקי, סימון, שטרייכמן ובני דורם.

מאיר גור אריה, כרזה לפרוגרס, שנות ה-20

משה קסטל, סעודה על הדשא 1930

נחום גוטמן, דייגים, שנות ה־50 או ה־60

3

האוסף מתבונן בו זמנית קדימה ואחורה – ועדת הרכישה, שקובעת כיום אילו עבודות ייכנסו לרשימה בכל שנה, מתבוננת על אמנות בת זמננו, ובמקביל מנסה להשלים חסרים באמנות הישראלית הוותיקה. אבל בל נטעה בו, הספר אינו קטלוג של האוסף, שמקיף כיום יותר מ־2,200 יצירות. יש בו ייצוג של הייצוג. ״נסיוני כאוצר לימדני שככל שמספר המשתתפים (בתערוכה או בקטלוג) גדול יותר – כך גדל גם מספר הנעדרים״, כותב יונה פישר בגילוי לב במבוא, ובכך מספק הסבר חלקי להיעדרם של שמות חשובים ואמנים מצוינים מבין דפיו.

הספר יצא לאור בשנת ה־70 למדינה, אולם היוזמה להוצאתו נבטה ב־2015, במלאת 80 שנה לבנק דיסקונט. שלוש שנים עמל עליו פישר, ואולי מבלי להתכוון לכך התוצאה היא מעין תערוכה נרחבת, שמעידה יותר מכל על מבטו של העורך. פישר מתבונן ממרחק השנים באמנים שאיתם החל את דרכו כאוצר צעיר במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב, אלה שליווה את הקריירה שלהם ואלה שנתן להם הזדמנות ראשונה ואלה שהיטיבו לגדול ולפרוץ. את האמנים הצעירים ביותר הוא כבר מכיר יותר מרחוק.

עדי נס, ללא כותרת (מסדרת הנערים) 2000

נורית דוד, חלב או יין (לנטליה גינצבורג), 1995

4

דגש רב ניתן לאמני דור הביניים של האמנות הישראלית – אלה שקמו בשנות ה־60 וה־70 וחוללו את מהפיכת האמנות המושגית בארץ. לכריכה נבחרה יצירתו של משה גרשוני, ״יושב בסתר עליון״ והיא גם זו שפותחת את הפרק המוקדש ל״טריטוריה של הטקסט״. יגאל תומרקין, דוד ריב, גרשוני ורפי לביא – היו בין אלה שעשו שימוש נרחב בשילוב טקסטים משמעותיים בעבודותיהם.

למרות שאוסף דיסקונט שומר על צביון בלתי פוליטי, נמנע מעבודות פרובוקטיביות, מעירום ממחאה בוטה ומתכנים שנויים במחלוקת, הוא אינו שטחי. את הפרק ״אנחנו והאחרים״, לדוגמה, פותחת עבודה של עדי נס מסדרת הנערים – שצולמה בפריפריה, הגיאוגרפית והחברתית, והיא מציגה רמיזות הומו־ארוטיות. לאלה מצטרפות עבודות הצבר של עאסם אבו שקרה, שהיה הראשון לשאול מיהו הצבר השורשי ומיהו העקור – השתול בפחי זיתים. גם לארי אברמסון עוסק בשאלות של שורשיות ועקירה וכמותו השש־בש שצייר ציבי גבע, שכמו מנסה להתמזג במרחב המזרח תיכוני ומוצא עצמו חורג ודוקר את המבט בכיוון הלא נכון.

ליליאן קלאפיש, מלחמת לבנון 1982

דוד ריב, עציץ 2006

עאסם אבו שקרה, צבר 1987

5

החלוקה לשערים נראית כמעט פיוטית. לעתים היא נעשית בהתאם לנושאים ולעתים לפי התקופות או הז׳אנר. יש אמנים שזוכים כמעט לפרק שלם משל עצמם ויש כאלה שמבליחים לרגע. אחד החלקים המרתקים מוקדש לשחזור אריחי האמבטיה מביתו של יחזקאל שטרייכמן – עליהם צייר במשך עשרות שנים את ילדיו ונכדיו, ויצר יצירות קטנות ונאיביות שהתחברו למכלול מאוד אישי. בעקבות תושייה של מנהלת האוסף, שולמית נוס, הצליחו להציל למעשה את היצירה, והיא שוכנת בתצוגת קבע בבניין הנהלת הבנק.

מעניין ביותר לגלות את מקומן של הנשים האמניות באוסף: מציונה תג׳ר ואביבה אורי, דרך לאה ניקל וליליאן קלאפיש ועד אורית חופשי, יהודית סספורטס, סיגלית לנדאו, טליה קינן ואלהם רוקני. את נציגות שנות ה־2000 נוסיף עוד לראות מן הסתם בספרי ההמשך של האוסף.