תערוכות הבוגרים (מאות פרויקטים, עשרות נושאים, מגוון דיסציפלינות) הן הזדמנות להתבונן, לזהות את רוח התקופה ולאתר נושאים דומיננטיים, שמעסיקים את היוצרים הצעירים רגע לפני שהם מתחייבים לתדריך לקוח ולחוקי שוק. בעידן הנוכחי העולם הוא כפר גלובלי – חומרי גלם נודדים בקלות ממקום למקום, כלים טכנולוגיים מקרבים פיזית ורעיונית בין תרבויות וטכניקות עבודה מסורתיות ועכשוויות מתערבבות לכדי האחדה חזותית של חפצים ברחבי כדור הארץ. בתקופה כזו מסקרן לבחון באיזה אופן משפיע ונוכח המקום שבו פועלים הבוגרים – על עבודותיהם ועל השפה החזותית המבנה אותם.
המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר מתמקדת לכאורה בהכשרת יוצרים לפיתוח ויצירה של חומרי גלם עבור תעשייה יצרנית; אך בפועל היא מאפשרת קו חשיבה ועשייה מגוונים ועתירי רבדים, והיא אחת המחלקות הרב־תחומיות היותר מעניינות הפועלות כיום באקדמיה. 46 פרויקטי הגמר שהוצגו השנה מציפים חשיבה רחבה אודות טקסטיל והאפשרויות שהוא פותח, ונעים בין הבטים פילוסופיים להבטים פרקטיים ובין טכניקות מסורתיות לטכנולוגיות עכשוויות.
סוגיית ה״ישראליות״ והשפעת החיים בישראל על התוצר נוכחת בחלק מהפרויקטים, שבהם הטקסטיל הופך בעבור הסטודנטיות לכלי לביטוי אישי, אמצעי לביקורת תרבותית־חברתית ודרך ליצירת ייצוגים של נוף מקומי. בחיבור בין יצירה ומקום עולה סוגייה של ״חומר מקומי״ – הזמנה להתבונן על חומרי גלם פיזיים ורעיוניים שמקיפים אותנו וזמינים עבורנו, לבחון כיצד הם מוטבעים לתוך תהליך היצירה ולתהות אם הם אכן ״מחתימים״ אותה בתווים של מקומיות.
שירה קפלן. צילום: אחיקם בן יוסף
שירה קפלן. צילום: אחיקם בן יוסף
ניצן וייץ. צילום: אחיקם בן יוסף
שירה קפלן השתמשה בדימויי צמחיה ממגדיר צמחי ארץ ישראל של מיכאל זהרי כנקודת מוצא לעבודתה – ספר המהווה אייקון של ישראליות בפני עצמו. לשימוש בבוטניקה מקומית היה תפקיד דומיננטי בהבניית שפה חזותית מקומית בארץ ישראל. לפני קום המדינה התבסס כאן סגנון עברי־יהודי שנשען על מוטיבים תנ״כיים כמו שבעת המינים וארבעת המינים, ובהמשך נוספו לאלה גם ייצוגים של חיי יום־יום ומוטיבים בוטניים של זהות ישראלית חילונית – כלניות, רקפות, ושאר צמחי בר.
בפרויקט ״ערוגות״ קפלן בחרה דימויי פרחים דוגמת רקפת, חצב ואירוס, ונתנה להם אינטרפרטציה טקסטילית עכשווית. היא פירקה אותם למרכיבים המבוססים על צורות מלבניות המאפיינות את תהליך האריגה בנול, ויצרה הפשטה צורנית המשטיחה את הדימויים של בוטניקה ישראלית מזוהה לצורות גיאומטריות החוזרות על עצמן; הפשטה זו מעניקה לצמחיה המקומית ייצוגים בעלי הבטים אוניברסליים.
תמונות נוף מקומי שהולך ומאבד את זהותו אפשר למצוא גם בפרויקט של ניצן וייץ, ששילבה איור ידני של צמחים מעולמות רחוקים עם צילומים של סביבות ילדותה. בפרויקט ״סטודיו״ היא ציירה פרחים דמיוניים בתוך נופים מקומיים (דרכי עפר, גדרות ומדרכות בעיר שדרות שבה היא גדלה), ויצרה רקעי צילום שבהם היא מחברת בין פנטזיה למציאות. באמצעות הצבת המופעים ההיברידיים והזמנת המבקרים להצטלם בתוכם היא מנכיחה ומעמעמת את זהות המקום באותה נשימה.
מריאנה אובמיוטקין מציפה את סוגיית הדת היהודית ואת מנגנוני השליטה הגבריים. אובמיוטקין, בת לאב יהודי ואם נוצריה – מצב שהופך אותה ״לא שייכת״ לשתי הדתות. בפרויקט הגמר היא הציגה קולקציית בדים ופרטי לבוש שהפכו תחת ידיה לכלי מחאה כנגד מהלכים הנכפים על נשים בתהליך הגיור ובחייהן כיהודיות. תחת השם ״ברוכה שעשתני״ היא מנכיחה סוגיות מפתח, מצבים ורגעי חיים בעלי משמעות בחיי אישה יהודיה: יום כלולות, שמירת נידה, אלמנה, גיורת ומורדת. באמצעות מוטיבים חזותיים דוגמת טלית, קריעה של בגד אבלות ודוגמה המושאלת מכתמי המחזור החודשי, היא הופכת את הלבוש לאמצעי של התרסה ושל מרד באיסורים, ומעוררת אותנו למחשבה על סוגיות שבין דת לפלורליזם ועל פניה של ישראל 2018.
מריאנה אובמיוטקין. צילום: מירב רהט
ספיר עוז
ספיר עוז. צילום: ספיר עוז
ספיר עוז בפרויקט ״צבא עירוני״ עיבדה את דפוסי ההסוואה המוכרים לנו מלבוש צבאי – מרכיב משמעותי בהוויה הישראלית – פירקה והרכיבה יחד דימויי נופים של טבע ושל סביבה אורבנית, ויצרה קולקציה של לבוש להישרדות בחיי היום־יום שמהדהד את המקום הישראלי, אך בו בזמן מיטשטש ומתאים גם למקומות רבים נוספים.
מהלכים של פירוק, של הפשטה ושל טשטוש גבולות ביחסים בין מקומי לאוניברסלי נוכחים באופן אחר בפרויקט ״מזרן לרוחב״ של אביב שבס. במסע שהתנהל בין העולם הווירטואלי למרחב הממשי, קיבלה שבס אינפורמציה מיותר מ־200 אנשים ששלחו לה כתובות ותצלומים של מזרנים ישנים שהושלכו מבתים שונים למרחבים ציבוריים שונים באזור תל אביב. בעקבות האינפורמציה היא יצאה לאתרים והגיבה לחפץ שהיה בכל מקום בפעולה פרפורמטיבית: היא הפכה את המזרן האקראי לזירת התרחשות אנושית וטקסטילית, פירקה את המזרנים שהוצבו במרחב הציבורי לחלקים הבונים ארכיון של חומרים, והגיבה במחווה חזותית לאדם שהעביר לה את האינפורמציה.
דרך הפעולה המתרחשת באופן שונה בכל אתר היא מנהלת דיאלוג בין סביבה, אוביקט ואדם כשקיבוע המהלך בסדרת צילומים ועבודת וידאו יוצר תמונות של נוף מקומי. על אף הפוטנציאל של פרויקט כזה להתקיים כמעט בכל מקום בעולם, העובדה שהאנשים שהשתתפו בפרויקט הם מישראל, שהפן הממשי של הפרויקט התרחש באתרים בסביבות תל אביב ושהתצלומים מנכיחים סיטואציות עירוניות מקומיות, מציפה (שוב) את הסוגייה של החותם החזותי המקומי ושל המטען התרבותי המוטבע בחפץ או בסביבה מעצם יצירתם או היותם בישראל.
אביב שבס. צילום: אורנה שבס
אביב שבס. צילום: אורנה שבס
אתוס הישראליות נבנה מתוך התרחשויות ותהליכים ועובר שינויים לאורך הזמן, וכך גם הייצוגים הוויזואליים והרעיוניים של ההוויה המקומית. ההיסטוריות (העתיקות והעכשוויות) והקודים התרבותיים מבנים את אופן החשיבה ואת דפוסי ההתנהגות, ואלה נוכחים בתהליכי היצירה של הסטודנטים. בבחינת סוגיית המקום שבו פועל אדם והשפעתו אפשר לחזור אל דבריו של דוד טרטקובר שהתייחס לתכנים המקומיים ולוויזואליה המאפיינת את המקום הישראלי כשקיבל את פרס ישראל (בשנת 2002) ואמר: ״כל עיצוב שנעשה בישראל ועוסק בנושאים המתייחסים למקום הוא עיצוב ישראלי. ההתייחסות ל'מקום' היא התייחסות תרבותית, חברתית ופוליטית״. ואולי, כפי שכתב טשרניחובסקי: ״הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ״, כשבעידן של כפר גלובלי, ובמדינת ישראל המבוססת על עליה ובנויה ממגוון רחב של תרבויות ודתות, זו תבנית עתירת חלקים.
– – –
טקסט זה הוא חלק מתוך טקסט אודות ישראליות בפרויקטי הבוגרים 2018 שהתפרסם בבלוג של מירב רהט. לקריאת הטקסט המלא: חלק א׳ / חלק ב׳
ספיר עוז
The post בוגרים 2018: עיצוב טקסטיל, שנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.
