טלי קושניר. צילום: איזבלה ואן מאק
טלי קושניר: למדה בבית הספר לתפאורה ותלבושות של רקפת לוי, בעלים של חנות הווינטג׳ המנוחה ״המחתרת״ ואסיסטנטית לשעבר של דורין פרנקפורט. הקימה את המותג שנושא את שמה ב־2015 ומוכרת את הבגדים בתיאום מראש בסטודיו הביתי (בקרוב במיקום חדש בדרום תל אביב) ובאירופה.
מכנסי פועלים
מכנסי העבודה שעיצבתי ב־2015 מבוססים על דגם של הצבא הבריטי מהארכיון הפרטי שלי. אף חנות שעבדתי איתה לא רצתה להזמין אותם, ואנשים שהראיתי להם את הקולקציה היו סקפטיים לגבי הבחירה שלי לעשות מכנסיים רחבים. בסופו של דבר החלטתי שאין לי מה להפסיד: זו הקולקציה הראשונה שלי ואני מייצרת בסך־הכל 15 זוגות, אם הם לא יימכרו אתן אותם במתנה לחברים.
מאז הם הפכו ללהיט שלי, אנשים מכירים אותי כ״זאתי עם המכנסיים״. קונים אותם גם נשים וגם גברים, הם מתאימים לכל העונות – אין קניין בחו״ל שלא מזמין גם את הדגם הזה – ונראים טוב על כל מבנה גוף, אז אני מגדירה אותם כהצלחה, כי השאיפה שלי היא שכל הפריטים שלי יהיו כאלה, וזה לא תמיד מצליח. הם הפכו לדגם הקלאסי שלי, שזה מצחיק להגיד על מותג שקיים בסך הכך שלוש שנים.
קולקציית הביכורים, צווארון כחול. צילום: איזבלה מאק ואן
ים תיכוניות
תושבי מדינות הים התיכון מתלבשים שונה מהאירופאיים, בעיקר בגלל תנאי מזג האוויר. בארץ ובמדינות אחרות סביב הים התיכון יש תרבות של dressing down, תופעה שמדברים בגנותה בעולם האופנה המקומי, אבל בעיני היא מלאת חן וקלילות שקצת חסרה בחיים. מבחינתי השילוב של ה״שלוחיות״ יחד עם רצון להיות ממקום אחר הוא מקסים ומעניין, גם כחלק מההיסטוריה של האופנה וגם כצורת לבוש וחיים. ביום־יום אני לא חושבת שצריך להתעסק בגיהוץ חולצות ובצחצוח נעליים.
הבחירה שלי בבדים טבעיים נובעת בדיוק מזה, ואני עובדת עם הטקסטיל הטכני שגיליתי במקרה – מדובר בבדי גלם לתעשיה בארץ, החל מסדינים ועד מפעלי גבינות. הצבעוניות שלהם מוגבלת כי המטרה שלהם היא לא להיות יפים, אבל הם איכותיים ועמידים, כי הם מיועדים לעבור תהליכים קשים כדי להפוך לכל מני מוצרים (שאף אחד מהם הוא לא בגדים).
בזכות הרקע שלי בווינטג׳ אני יודעת בדיוק מה זה בד עמיד, ולכן זה חשוב לי. אין דבר שמתסכל אותי כצרכנית יותר מבלאי בלתי־סביר של מוצרי צריכה, ולא משנה מה – גם קומקום שמתקלקל תוך חצי שנה זה דבר מרגיז שלא אמור לקרות. אני בוחנת ומכבסת את כל הבדים שאני עובדת איתם בשביל לראות איך הם ישרדו, ועקב כך גם מחליטה על הוראות הכביסה שלהם.
עולם הווינטג׳ מתאפיין בשפע עצום ובלתי נגמר, ובאיזשהו מקום קצת שבעתי מזה ורציתי שקט. רציתי לשלב בין משהו עם אופי היסטורי שמהדהד איזה סיפור ישן, יחד עם מבט קדימה והתאמה לזמנים ולמקום שלנו באמצעות צמצום. הבנתי גם שהרבה יותר קל לשלב בגדים כאלה במלתחות של אנשים, ובגלל שאנחנו צורכים המון חשוב לקנות פריטים שישתלבו עם מה שכבר יש לנו בארון. קרה לי יותר מפעם אחת שלקוחות חזרו לקנות את אותו פריט מעונה לעונה בשני הצבעים. כשמישהו מרגיש שבגד שלי משמש אותו כל־כך טוב והוא צריך אותו בשתי הווריאציות שלו, זו הבעת אמון ממש לא מובנת מאליה שמפתיעה אותי בכל פעם מחדש.
קולקציית ״ארכיאולוגיה״, שבוע האופנה 2017. צילומים: אבי ולדמן
ז׳קט אחד לבית
יש משהו כיפי ומספק באפשרות לקנות ז׳קט אחד לבית ולחלוק אותו, זה דבר שקורה באופן טבעי ואני פשוט חושבת עליו מראש כשאני מעצבת בגדי יוניסקס. אני בעצמי אוהבת ללבוש בגדי גברים ואת החופש להתייחס לנראות שלך על כל הצדדים שלה, ואני רוצה לאפשר מרחב לאנשים שהמגדר שלהם אולי לא תואם את הנראות שלהם, כמו הרבה מהחברים שלי. זה משפיע גם על הגזרות, שצריכות להתאים לשני המינים, וזה אתגר טכני מלהיב.
בגלל שאני עובדת בעיקר עם גזרות היסטוריות יש בהן משהו יחסית צנוע, ואני נהנית להציע פתרונות לבוש יפים שהם גם נוחים וגם מכבדים בעבור כל טווח הגילאים של קהל הלקוחות שלי, בגילאי 25 עד 75. לכולנו יש חוסר בטחון לגבי הנראות שלנו: אפשר להילחם בו בעזרת צילומי עירום אבל יש גם דרכים אחרות, ובגדים טובים שאתה מרגיש בהם טוב היא אחת מהן.
דורין פרנקפורט
חצי שנה לפני שסגרתי את המחתרת החלו שיפוצים במבנה הסמוך שהבריחו את הלקוחות, והבנתי שהמצב לא טוב. הרגשתי שאני צריכה עצה של מישהו שמבין את התחום ומכיר את ההתמודדות שלי, וביקשתי מחברתי הסטייליסטית מעיין גולדמן את הטלפון של דורין פרנקפורט, בתקווה שהיא תרצה לעזור לי. התקשרתי והיא הסכימה בשמחה, וביקשה שאגיע עם כל החשבונות והדוחות הכספיים, כדי שנשב על הכל. כך היה, ויחד בנינו תוכנית לחודשים הבאים וסיכמנו שאם המצב ישתפר אעביר את החנות למיקום אחר, ואם לא – אסגור.
יום אחרון במחתרת. צילום: תמר קרוון
בסופו של דבר נאלצתי לסגור את החנות, ואז הגיע שבוע האופנה ולדורין לא היו אסיסטנטיות. שמחתי לתת יד לכמה שבועות כדי לגמול לה, ולאחר כמה ימים היא אמרה לי ״טוב, אני רוצה שתישארי״ – ונשארתי כמעט שלוש שנים. אני חייבת לדורין את כל מה שעשיתי מאז, היא זו שהחליטה שאני צריכה להיות מעצבת אופנה ודחפה אותי לשם בעבודת שכנוע קשה מאד. זה לא מובן מאליו שמישהי במעמד מקצועי כמו שלה זוכרת מה זה להיות מעצב צעיר, אבל היא מתייחסת לזמן הזה ולהליכה לבד באפלה כתקופה נוכחת בחיים שלה: זה קשה, אנחנו צריכים לעזור אחד לשני. אם אפשר, למה לא?
לוח השראה
המחקר שלי לקראת קולקציה מתחיל בספרים ובכמה דברים שמעניינים אותי. אני קוראת, אוספת, מדפיסה דימויים ותולה אותם על הקיר, ובדרך כלל הם מתנקזים לקונספט אחד שמתגלה מתוך המחקר. לאחר מכן אני מתחילה לצייר פאזל של חולצות, מכנסיים, שמלות – ומחליטה מי שייך לסיפור ומי זר בו: זה החלק הקשה, אבל הוא חשוב ובריא. כשיש לי סוג של גזרה, אני מתחילה להוציא בגדים מהארכיון שלי ולראות איך הם עשויים, ובכל פעם מגלה פטנטים מעניינים וחדשים. יש גם ערך מוסף ללקוחות שפתאום רואים את הדימויים ועושים את החיבורים, ומצטרפים לשיח הזה שמנכיח את החשיבות של לבוש כחלק מהתרבות שלנו.
רוב ההשראות שלי ממוקמות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם: חוסר בהירות לגבי העתיד, טשטוש מגדרי, הגירה ותנועה של אנשים ממקום למקום, ובגלל כל הכאוס הזה – גם חופש. זו נקודה בזמן שמעניין להסתכל עליה כמעט בכל מקום בעולם, והיא דומה בעיני לתקופה הנוכחית. שתי הגיבורות של הקולקציה הקודמת שלי, דורות׳י גארוד וקאת׳לין קיניון, פעלו בתקופה הזו. הן היו ארכיאולוגיות בריטיות מראשונות הנשים בתחום, שהגיעו לחפור בפלשתינה של שנות ה־20 כדי לחמוק מכבלי החברה הבריטית הנוקשה לנשים ולהעמיק בתשוקתן בחופשיות. הן אחראיות על כמה מהגילויים והמחקרים המרתקים ביותר כמו מערות האדם הקדמון בכרמל.
טיול למדבר. צילום: מ״ל
לוח השראה
ג׳ורג׳יה או׳קיף היא דמות נוספת שאני חוזרת אליה תמיד. אני מתחברת לסיפור חייה ולבריחה שלה אל המדבר, מקום מעורר השראה גם בעבורי. גם צורת החשיבה שלה – שהחיים הם אמנות, לא כמה שעות עבודה יומיות בסטודיו, אלא הכל. אני בעצמי שואפת לטוטאליות הזו. חוץ ממנה גם פטי סמית׳, ג׳יין גודול, אלזה סקיאפרלי, פיני לייטרסדורף, דורין פרנקפורט וסבתא שלי, חנה כהן ז״ל – כל אשה שפרצה גבולות והתנהגה ״לא יפה״ מעוררת בי השראה, גם אם היא לא אייקון אופנה ואפילו ההפך הגמור מזה.
החיים הם אמנות
בקולקציה שהצגתי בשבוע האופנה ב־2017 שיתפתי פעולה עם בן זוגי, האמן יואב הירש. הוא השתמש בבדים שלי לאחד הפרויקטים שלו, ואת הטסטים שלו הפכתי לבגדים. גם את הפסלים שלו פירשנו מחדש כתכשיטים לקולקציה יחד עם אמו הצורפת. זה מעורר השראה לגור יחד עם יוצר נוסף באותו מרחב, אני לומדת ממנו המון למרות שאנחנו פועלים בתחומים שונים, וכשאנחנו מדברים על ״איך היה יום העבודה שלך״ אנחנו מגיעים לדברים שמעוררים אותנו ליצור.
בכלל, תמיד מעניין אותי לשמוע איך אנשים אחרים פועלים, ממה הם נובעים, מתי הם נובלים ואיך מתמודדים עם זה. אני לא מתביישת להגיד ״לא יודעת״, ואני אוהבת להתבונן על כל הידיים וצורות העבודה שמתקיימות סביבי ולנהל דיון שמפרה את כולם. זה הדבר שהכי חסר לי בחלל שאין בו עוד אנשים, כי התחום שלנו בנוי על עבודת צוות.
צילומים: אסף עיני
עתידות
סיימתי לעבוד על הקולקציה החדשה בהשראת החיים ליד הים, והיא תצא כבר בסטודיו חדש שאעבור אליו ממש בקרוב. המטרה היא להפוך את המפגש איתי ועם הבגדים לנגיש יותר, כי כשזה בבית זה אינטימי מדי להרבה אנשים, ולפעמים גם לי. מעבר לכך חשוב לי להרחיב את קהל הלקוחות בחו״ל ולשמר את המפגש האישי והבלתי אמצעי כאן בארץ.
צילום: איזבלה מאק ואן
טלי קושניר. צילום: ליה שורץ
The post צווארון כחול-לבן // טלי קושניר appeared first on מגזין פורטפוליו.
