שולחנות העבודה ברחבי הסטודיו של בברלי ברקת בירושלים עמוסים לעייפה. על חלקם פרוסים ספרי תנ״ך ופירושיו, על אחרים ציורים בשלבים שונים של ביצוע, ובאזור אחר ניצבים חומרי גלם, בעיקר רגבי אדמה ואדמה גרוסה מסוגים וגוונים שונים, שמורים בקופסאות נפרדות, שכל אחת מהן נושאת ציון מקום. אלה מצטרפים לצבעי יסוד ופיגמנטים, שמהם ברקת רוקחת את חומרי הציור. לצידם שורה של סכיני חיתוך, שבאמצעותם היא מייצרת את העיגול המושלם – צורתם האחידה של ציוריה שהיו מיועדים לתערוכה ״בעקבות השבטים״ שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון בונקומפני לודוביזי ברומא. העבודה היא מיצב מיוחד למקום בגובה ארבעה מטרים, שבו יש ייצוג סמלי ל־12 השבטים.
כאשר נפגשנו הם עוד היו תלויים בחלל הסטודיו, שגובהו שתי קומות. הציורים העגולים מזכירים גורמי שמים, ולא במקרה. ברקת אינה נרתעת מההיבט הרוחני ומהפרשנויות הנלוות לעיסוק בדמויות מהתנ״ך ובחומרים מההיסטוריה העתיקה, המיתולוגית של ישראל. החומר הפלסטי השקוף שעליו היא מציירת, יריעות PVC גמישות למחצה, מעניק לציורים גם ברק ושקיפות.
מה שנראה במבט ראשון כציור בצבע מתגלה למעשה כמעין פיסול שטוח, שכן ברקת מתעקשת להכניס לעבודה מזכרות ועקבות ממוצאם של 12 שבטי ישראל. את המחקר לקראת העבודה החלה בספרייה הלאומית וממנה יצאה למסע ברחבי הארץ, במיפוי ואיתור נחלות השבטים השונים של בני ישראל שהתיישבו בארץ אחרי שובם ממצרים. בכל אחד מהאזורים אספה אדמה, אבנים וצמחייה אופיינית, וניסחה לעצמה צבעוניות ייחודית, שהיא רואה כסימבולית לשבט זה או אחר.
בברלי ברקת, מיצב 12 השבטים (צילום: אורן בן חקון)
בסטודיו של בברלי ברקת, עבודות בתהליך
״12 השבטים, בני יעקב, מקבילים גם ל־12 אבני החושן״, היא מסבירה. מהחושן היא שואבת את השראתה למבנה המיצב המונומנטלי, שייתנשא לגובה ארבעה מטרים ויעמוד במרכז החלל כמעין מסגרת טבלה גדולה מידות, שבכל אחד מריבועיה תלוי עיגול המייצג שבט.
כמו שקורה לא פעם במוזיאונים היסטוריים, גם בווילה לודוביזי ברומא הקירות מכוסים בציורי פרסקו עתיקים והתערוכה העכשווית תשתלב במרכז החלל, מבלי לפגוע בקירות. ברקת מאושרת מהשילוב בין עתיק וחדש, והאתגר כיצד לפתור בעיות הנדסיות בדרך להצבה רק ממלא אותה בהתלהבות. לצורך התערוכה היא פיתחה מסגרות שיחזיקו את עיגולי הציורים באוויר, מבלי לסגור אותם בזכוכית. חשוב לה שלא רק מראה הציור ומשיחות הצבע ייראו, אלא גם תבליטי האדמה והחומרים ההופכים את הציור למפה טופוגרפית מופשטת.
״כל עיגול בעבודה מורכב מהצבעוניות של האדמה והצמחייה שנאספה באזור נחלת השבט. המיקום, בתוספת תיאור העיסוקים של בני השבט – אלה יורדי ים ואלה עובדי אדמה, אלה רועים ואלה סוחרים, מהחומר עולה הדומיננטיות של צבע מסויים – כחולים וירוקים או חום־אדום. התוצאה יכולה להזכיר את המראה שמזוהה עם מאדים או צילומים של פני כדור הארץ מהחלל. אבל זה ציור מופשט אקספרסיבי לגמרי, וכמובן שאין שניים אותו הדבר״, אומרת ברקת.
שבט אשר
שבט נפתלי. צילומים: מיכאל עמר
היא מצביעה על שורה של כלי כתישה ידניים – עלי ומכתש, צנצנות של צבע יסוד שבו היא מערבבת את החומר ומשטחי עבודה שעל גביהם היא רוקחת את הפאלטה שלה, כמו אלכימאית שמייצרת תרכובת ייחודית. ״יש גם שבטים שאין להם נחלה, וכדי לייצג אותם אני שואבת השראה מסיפורי התנ״ך או מהאבנים הטובות בחושן: לוי, שבט הכהנים, אין לו נחלה. האבן שלו היא אמרלד והצבע הדומיננטי שבחרתי לו הוא סגול, שמקורו בגלימה של הכהן הגדול. בעבודה של לוי ערבבתי אדמות של כל כל הנחלות במעין עבודת טלאים.
״בניו של יוסף: אפרים ומנשה מיוצגים בהשראת כתונת הפסים בציור שתי וערב. האבן שמוקדשת להם היא אוניקס, שיש לה מופע כהה או בהיר־שקוף. שמעון (אבן החושן טופז) גם הוא לא קיבל נחלה – כעונש על נקמת דם באנשי שכם, בעקבות אונס אחותו דינה. בני שבט שמעון התגוררו בנחלת יהודה והיו אנשי חינוך. הצבע שאני מייחדת להם הוא ירוק רענן״.
ברקת (52), אשתו של ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, נולדה בדרום אפריקה לזוג הורים אמנים ועלתה לארץ בגיל 10, לאחר שאביה הוזמן ללמד בבצלאל והיה ממקימי המחלקה לקרמיקה וזכוכית. אמה הקימה עסק מצליח לייצוא קרמיקה בעבודת יד. היא עצמה בוגרת המחלקה לצורפות בבצלאל ובהמשך התמחתה באירופה בעבודה בזכוכית. את לימודי הציור עשתה בסטודיו סקול, אצל ישראל הרשברג, אך עם השנים התרחקה מציור פיגורטיבי והלכה ונמשכה אל המופשט, שבו היא מערבת גם את אהבתה לעבודה בחומר.
Museo Boncompagni Ludovisi, Photo: Vartivar Jaklian
Museo Boncompagni Ludovisi, Photo: Vartivar Jaklian
דרכה של ברקת מירושלים לרומא עברה דרך ונציה – וליתר דיוק – תערוכת יחיד נרחבת, שהציגה בשנה שעברה בארמון גרימאני בוונציה, במקביל לביאנלה לאמנות 2017. התערוכה שהייתה מאירועי הלוויין החיצוניים לביאנלה הצליחה מעל לציפיותיה, היא אומרת. עיקר גאוותה על כך שמוזיאון גרימאני החליט לרכוש שלוש מהעבודות לאוסף הקבע שלו.
לצד עבודותיה מתקופות שונות, שתפסו את החדרים השונים בקומה השנייה של הארמון, במרכז התערוכה הציגה לראשונה סדרת ציורים על גבי יריעות PVC שקופות, ששיקפו את האור מחלונות הארמון והזכירו את ריצודי המים של תעלות ונציה. גם שם הייתה צריכה לפתור בעיות הנדסיות – כיצד מציגים באתר בן המאה ה־16, שבו אסור לתלות על הקירות ואסור לדרוך על הרצפה… ״המחמאה היפה ביותר שקיבלתי מאנשי המוזיאון הייתה שאני מיטיבה להבין את המהות של העיר ומעבירה אותה בציורים״.
בתערוכה החדשה היא תנסה שוב לטוות את מארג הקשרים בין העבר וההווה, בין ירושלים לרומא.
The post רומא וירושלים: בברלי ברקת בעקבות 12 השבטים appeared first on מגזין פורטפוליו.
