אחד הימים הקשים, האיומים, המטורפים, הקיצוניים, והמתגמלים בחיי.
הגענו בשמונה בבוקר. אתמול, כידוע, למדנו את השטח, הדבקנו ארבעה פוסטרים ענקים באמצעות שלוש שפופרות דבק (רגע, עוד מעט הוא נותן בראש), חיכינו עד בוש לארגזים שהגיעו מהארץ, ולאביבית המפיקה, שתביא את הדברים מאיקאה, ובעיקר ישבנו זה מול זו, אחוזי יאוש ואימה, וירדנו על פיצה עם ברזואלה, ופסטה ברוטב בולונז, בלי להבין איזה טעם יש להן.
היום הגענו חדורי אמונה בהצלחתנו, כלומר – משוכנעים לחלוטין שהכל הולך להשתבש, ולפיכך אין לנו אלא לעשות כמיטב יכולתנו, ואז להתאבד בקפיצה מהמגדל הגבוה שבמרכז העיר (ע״ע). התבוננו מבועתים בהר הקרטונים שלפנינו, ולא ידענו איך להתחיל אפילו לפרק אותם. החלטנו להתחיל מהפוסטרים, מאחר וכבר היה לנו ניסיון (שכלל קצת דבק גומי על הראש).
אחרי שהצלחנו סוף סוף לתפוס קצב, ולהבין את השיטה – גילינו שאי שם, במרכז שורת הפוסטרים הענקיים, שיוצרים עיר ישראלית, יש חור. כלומר – אחד הפוסטרים (והם הודפסו פעמיים!), לא הגיע ליעדנו. אחרי התקף צרחות (שלי), ומבט זועם מכווץ גבות (דייב), ואחרי שהמפיקה הודיעה לנו שהדפסת הפוסטר מחדש, באיטליה, ביום א׳, תעלה 250 (!) יורו, אילתרנו עם אחד הפוסטרים הכפולים, והסתרנו את הפדיחה.
המאיירות ענבל לייטנר ונעה ויכנסקי ויתרו על סיבוב קניות בבולוניה והגיע לעזור. הן ישבו איתנו מהבוקר עד שעות אחר הצהריים המאוחרות והרכיבו רהיטים של איקאה. בנקודה מסויימת גילינו שאזל הדבק. המפיקה שלנו טסה למקומות נסתרים בעיר הסגורה (יום ראשון, כאמור), והביאה דבק טפטים. דבק הטפטים התנהג כמו כל דבק נוזלי, ועשה בועות וקפלים. הורדנו אותו. היינו נואשים. נגמר לנו הדו״צ.
בחור יווני נחמד נתן לנו גליל דו״צ ואמר לנו לא להחזיר. בחור גרמני נחמד בביתן מולנו, נתן לנו גליל נוסף, ולא היה מוכן לשמוע על כסף. הגיעה המאיירת הצעירה והמוכשרת אניה דרגצ׳ב, והביאה לנו סולם מהביתן הרוסי. חיברנו בכוחות משותפים (דייב, נעה ואניה) את הקקטוסים, ואת הלוגו של ישראל באמצע. פתאום הגיעה רינה רוזנר, מסוכנות ״דברה האריס״. מיד שלחתי אותה לנקות את הכסאות הלבנים, ולהדביק עליהם את הלוגו של המכון לתרגום ומשרד החוץ בהתאמה. היא גם עזרה לי לתלות חבלי כביסה דמיוניים בין החלונות המצויירים, ולחבר אליהם את הגלויות של המאיירים שבחרתי (הדפסתי פעמיים – במשקל קל, ובמשקל איכותי של 300 גרם. את האיכותיים נחלק ביריד. את הקלים תלינו באטבים זעירים, שהבאתי מחנות היצירה של כרכור).
רינה פרשה לקבלת פנים חגיגית, וענבל ונעה נפרדו בצער, לנצל כמה שעות אור לסיבוב קטן לפני שמתחיל היריד, ואביבית המפיקה השיגה בעבורנו (ובעבור כל המציגים) הארכת זמן עד שמונה בערב. דייב החליט שהוא חייב להספיק ולבנות גם את הדוכן המרכזי. לדעתי לא היה לו שום צ׳אנס. הוא עשה את זה בכל זאת. אמנם מחר נאלץ לנסוע לשם בבוקר מוקדם כדי לסיים את זה כמו שצריך, אבל בשורה התחתונה הכל עומד. הכל מודבק. הכל נראה בדיוק כמו שתיכננתי.
יצאנו המומים ומאושרים: מהאהבה של החברים/ות שלנו. מהעובדה שזה הצליח לנו. מזה שבניגוד לכל היגיון, ולמרות נחישותו של הדבק להרוס לנו את החיים – עשינו זאת. יש לנו ביתן ישראלי בבולוניה. אני לא יודעת להגיד אם הוא יפה או לא. בטח כל אחד חושב שהוא יכול היה לעשות את זה לגמרי אחרת, מה שבלי ספק נכון.
למען האמת – הלוואי שכל שנה מישהו אחר יעשה את הביתן הזה, בדרך שלו, וברוח שלו, ועם הבחירה שלו. העיקר, שבעולם ספרי הילדים, גם לנו יש ביתן, בו יכולים מו״לים, סופרים ומאיירים ישראלים המבקרים ביריד, לנוח רגע, להפגש עם לקוח, ולהגיד ״אוי, סבבה. כואבות לי הרגליים. מזל שיש לי איפה לנוח״.