התורים שהתארכו מאולם הכניסה לאורך המעלה האלכסוני של מוזיאון תל אביב בסופי השבוע האחרונים, הוכיחו שההימור היה מוצדק. התערוכה ״זמנים מודרניים״, יצירות מופת מתוך האוסף של מוזיאון פילדלפיה, נועדה להיות בלוק־באסטר, כזו שתביא לפתחו של המוזיאון מבקרים רבים, חלקם גם חדשים. וכפי שהציג זאת האוצר הראשי, דורון רבינא, בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו, ״גם בישראל יודעים לעמוד בתור. שבת בצהריים, הכניסה לתערוכה זמנים מודרניים במוזיאון תל אביב לאמנות״.
התערוכה היא כנראה מתנתה האחרונה של המנכ״לית היוצאת סוזן לנדאו למוזיאון תל אביב, לקראת סיום כהונתה. לנדאו ראתה את התערוכה כשהוצגה במילאנו (ממרץ עד תחילת ספטמבר השנה) והחליטה להביא אותה לישראל כנגד כל הסיכויים. בעולם המוזיאונים פרק זמן של מספר חודשים הוא כימים אחדים ולוח הזמנים של רוב המוזיאונים סגור מספר שנים קדימה. ובכל זאת, כמו שאומרים, אם יש רצון נמצאת הדרך, וכך מצאו עצמן היצירות של גדולי הציירים של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 בתל אביב.
אפשר לראות בזה קורס מזורז בתולדות האימפרסיוניזם והמודרניזם, המתבסס על יצירות איקוניות. על מנת למצות את המהלך, ביקשה לנדאו להחליף את השם הגנרי שניתן לתערוכה במילאנו (אימפרסיוניזם ואוונגרד) לכותרת פופולרית יותר ומושכת קהל: ״זמנים מודרניים״. וזה עובד – עשרות ומאות אנשים עמדו בתור בערב הפתיחה ובסופי השבוע הבאים כדי לחזות בתערוכה.
מארי קאסאט, אישה עם מחרוזת פנינים בתא תיאטרון, 1879. עיזבון שרלוט דוראנס רייט
וסילי קנדינסקי, עיגולים בתוך עיגול, 1923. אוסף וולטר ולואיז ארנסברג
מארי קסאט רכשה יצירות מחבריה האימפרסיוניסטים ושלחה אותן לאחיה בפילדלפיה. אוסף האמנות המודרנית של מוזיאון פילדלפיה נבנה על בסיס מספר אוספים פרטיים שנתרמו למוזיאון
מטבעה, תערוכה המורכבת מיצירות מופת היא בדרך כלל חסרת נרטיב. האווירה היא של ״מצעד הלהיטים הגדולים״, והמבקר עובר בסך מול כל השמות הגדולים והנכונים, רובם מיוצגים ביצירה אחת או שתיים, וקשה לעתים למצוא את ההקשר ביניהן (אם לא לוקחים בחשבון את ההיכרות בין האמנים, התקופה והנסיבות שהעלו את קרנם של הזרמים הללו באמנות). אוצרי התערוכה ערכו את סדר היצירות על פי נושאים – נוף, פורטרטים וכו׳ – אולם קשה לומר שהמהלך מוסיף ערך לחוויית המתבונן. העוצמה היא בכל יצירה בפני עצמה, והצגת כולן יחדיו היא מפגן כוח.
הסיפור המעניין הוא כיצד הגיעו יצירות המופת הללו למוזיאון פילדלפיה – כמשל למוזיאונים בכלל ולמוזיאונים בארצות הברית בפרט. התערוכה מבוססת על חמישה או שישה אוספים פרטיים שנתרמו בנסיבות כאלה ואחרות למוזיאון. היא נפתחת עם יצירתה הנפלאה של מארי קסאט, המתארת אישה הדורה בתא התיאטרון הפרטי, ומייצגת נאמנה את גוף העבודות של קסאט, שהתמקדה בחיי נשים, המשפחה והיום־יום. מארי קסאט הייתה אחת הנשים הבודדות והאמריקאית היחידה שהתקבלה לחוגי האימפרסיוניסטים בפאריס, מתוך חברות עמוקה עם אדגר דגה.
היא הייתה בת למשפחה עשירה מאוד ורכשה יצירות מחבריה האימפרסיוניסטים, שאותן שלחה לאחיה בפילדלפיה. כך התרחב חוג האוהדים של האימפרסיוניזם אל מעבר לים, והאמנים זכו להכרה והצלחה בארצות הברית עוד לפני שכוכבם דרך באירופה. אלכסנדר קסאט, אחיה של מארי, החזיק באוסף משמעותי, שחלקו התגלגל עם השנים למוזיאון פילדלפיה. האוסף לא נתרם למוזיאון, אלא חלקיו קובצו ממקורות שונים, אולם הוא היה חלוצי ובעל השפעה על הדרך בה אנשי פילדלפיה למדו להכיר את הזרם האימפרסיוניסטי.
מתוך האוסף העשיר והאקסצנטרי במידה של הנרי מקילהני, האוצר הראשי לשעבר של מוזיאון פילדלפיה לאמנות, מוצגות עבודות בודדות. מקילהני היה בן למשפחה אמידה שהחל לאסוף יצירות אמנות כבר בנעוריו והוא הקיף עצמו בהן בביתו, שאותו הרחיב מספר פעמים על מנת לענות על צרכי האוסף, כמו גם על חיבתו לאירוח. במשך שלושה עשורים הוא כיהן כאוצר המוזיאון ועם פרישתו הצטרף לחבר הנאמנים שלו. טעמו כאספן נמתח בין נאו־קלאסיציזם צרפתי לפופ־ארט אמריקאי, ומכאן כי היצירות המובאות בתערוכה זו אינן מייצגות אותו באופן מלא. מתוך האוסף מובא כאן ציור נדיר יחסית של פייר אוגוסט רנואר בשם ״השדרות הגדולות״, שבו הצייר חרג ממנהגו לצייר דמויות וסיטואציות חברתיות, ותיאר את נוף העיר המתפתחת פריז, בעת שהאדריכל האוסמן פרץ בה את השדרות הרחבות המוכרות לנו כיום.
אדגר דגה, שיעור הבלט, 1880 לערך (צילומי העבודות באדיבות מוזיאון פילדלפיה לאמנות)
אוסף האמנות המודרנית של מוזיאון פילדלפיה נבנה על בסיסו של אוסף אלברט יוג׳ין גאלטין, עורך דין בעל תשוקה לאמנות, שראה בחומרה את אוזלת ידו של הממסד בארצות הברית לתת מקום לאמנות מודרנית, בת זמנו. גאלטין יסד מוזיאון לאמנות חיה בקמפוס אוניברסיטת ניו יורק שנתיים לפני הקמתו של מוזיאון ה־MoMA הנודע. לימים ביקשה האוניברסיטה לסגור את המוזיאון וגאלטין חיפש בית חם לאוסף שלו, ומצא אותו במוזיאון פילדלפיה. מהאוסף הזה מגיעה יצירתו של מוריס וולאמינק, ״נהר הסן בשאטו״, שמייצגת את התנועה הפוביסטית, שוולאמינק היה בין מייסדיה, והתאפיינה בצבעוניות עזה שלאו דווקא שיקפה את המציאות אלא את הלך הרוח שהצייר ביקש להעביר.
ואולם, מרבית העבודות שהגיעו מפילדלפיה ומייצגות את הזרמים המודרני והאוונגרד, משתייכות לאוסף העצום של וולטר ולואיז ארנסברג, שעבר לידי המוזיאון בסוף שנות ה־40 של המאה שעברה. הזוג ארנסברג החל להתעניין באמנות מודרנית ב־1913 בעת ביקור ביריד האמנות ארמורי שואו בניו יורק, שם הוצגו היוצרים החמים ביותר באירופה באותה תקופה. הם העריצו את מרסל דושאן, אירחו אותו בחלל סטודיו סמוך לדירתם, והוא בתמורה ייעץ להם ברכישות אמנות מהברנז׳ה שנמנה עליה.
בולטים במיוחד באוסף ציורים מהתקופה הקוביסטית של פיקאסו וז׳ורז׳ בראק, מהתקופה שבה נהגו ליצור יחדיו ונמנעו מלחתום על יצירותיהם – בין אלה ״איש עם כינור״ האיקוני של פיקאסו מ־1911־1912. עוד אפשר למצוא בתערוכה את ז׳אן מצינגר, קנדינסקי ודאלי, אולם גולת הכותרת היא פסל הנשיקה של ברנקוזי, שלו ניתן מקום של כבוד בחלל התערוכה והוא כמו חולש על כל היצירות ומנהל דיאלוג צורני ונושאי עם כל אחת מהן. התערוכה מספקת הצצה וטעימה מכל אוסף וכיצד כל האוספים הפרטיים הללו יחדיו מרכיבים אוסף מוזיאלי משובח, ואולי לא פחות חשוב – מושך קהל.
מראה הצבה במוזיאון פילדלפיה
The post תמונה סוריאליסטית: במוזיאון תל אביב שוב עומדים בתור לראות אמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.
