אני זוכר את הרגע שבו הבנתי למה העיצוב ההולנדי הגיע למעמד ולהכרה שלהם הוא זוכה בעולם. זה היה ב־2012, בפעם הראשונה שבה ביקרתי באיינדהובן בשבוע העיצוב של הולנד: רגע אחד שבו כבר לא היה משנה מה יוצג בשלל האירועים שהתקיימו באותו שבוע, שכבר לא היה משנה אם הרמה תהיה מצוינת או רק טובה מאד; רגע אחד שבו ללא מילים אפשר היה להבין איך ההולנדים הפנימו משהו שחלקים אחרים של העולם עדין לא הבינו.
זה קרה בתערוכה של פרסי העיצוב ההולנדי של אותה שנה. התערוכה, שלא הייתה גדולה במיוחד, הוצגה בבניין העירייה של איינדהובן. אחת לצד השנייה הוצגו העבודות בקטגוריות השונות – מוצר, תקשורת, חלל, פרויקטים אישיים ועוד. אחת העבודות שהוצגו הייתה מערכת השילוט של שדה התעופה הבין־לאומי סחיפהול באמסטרדם. כמעצב גרפי חובב טיפוגרפיה ככלל ושילוט בפרט, מיד ניגשתי לפרויקט כדי להבין באיזו קטגוריה הוא התחרה.
התקרבתי לטקסט ההסבר והתחלתי לקרוא. בהתחלה חשבתי שאני לא מבין את מה שאני קורא, מכיוון שבכיתוב שהופיע לצד העבודה צויין ששדה התעופה מועמד בקטגוריית הלקוח הטוב ביותר. הייתי בטוח שהבעייה היא אצלי או שאולי משהו קרה בתרגום מהולנדית לאנגלית, אבל בירור קצר הבהיר שאכן, שש שנים לפני כן התווספה לתחרות קטגוריית הלקוח הטוב ביותר, שמכירה בחשיבות של לקוח טוב בתהליך העיצוב ובתוצר הסופי. ניסיתי לדמיין פרס דומה בישראל – או בכל ארץ אחרת – וזה לא היה פשוט.
ומה הופך לקוח ללקוח טוב? העובדה שבמשך שנים הוא עובד בצורה עקבית ומשתף פעולה עם אותם המעצבים, שהוא נותן להם בריף כמו שצריך ולא סתם מבקש שיעשו יפה (או שיגדילו את הלוגו שלו), בכך שהוא מכיר בתפקיד המשמעותי שיש לעיצוב בחווית המשתמש של הצרכן ועוד. וכדי לזכות בפרס לא צריך להיות בהכרח גוף ציבורי: שנה לפני כן זכתה בפרס יצרנית רהיטים מקומית, ובאותה השנה זכתה בפרס להקת הבלט הלאומית של הולנד.
לקריאה נוספת
המוזיאון הגדול ביותר בהולנד
בשבוע שעבר היה לי הכבוד להיות אחד מחבר השופטים הבין־לאומי של פרסי העיצוב של הולנד לשנת 2018. ביחד איתי שפטו קמרון סינקלייר, מוביל חדשנות חברתית ב־Airbnb; לילי הוליין, המייסדת והמנהלת של שבוע העיצוב של וינה; ואיקו יוקויואמה, אוצרת במוזיאון לאמנות חזותית M+, הונג קונג. 24 פרויקטים זכו בפרס בטכס שהתקיים בחודש יוני, וכולם הוצגו בתערוכה שהתקיימה כחלק משבוע העיצוב של הולנד, שננעל אתמול.
הפרסים בתחרות חולקו השנה בקטגוריות מוצר, תקשורת, Habitat (עיצוב לחללים ציבוריים ופרטיים שמשפרים את איכות החיים), אופנה, מחקר בעיצוב, שירות, הלקוח הטוב ביותר, מעצב צעיר, מפעל חיים וחביב הקהל. האתגר שהונח לפתחנו היה להעניק פרס מיוחד לעד שלושה פרויקטים מכל הקטגוריות (זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות הפרס שחבר השופטים הבין־לאומי ציין לשבח לא אחד כי אם שלושה פרויקטים).
חבר השופטים הבין־לאומי ביחד עם עמיתיהם ההולנדים. צילום: Boudewijn Bollmann
״המוזיאון הגדול ביותר בהולנד״
וגם הפעם, עניינו אותי במיוחד הפרויקטים שנכללו בקטגוריית הלקוח הטוב ביותר. התובנה שלקוח טוב ובריף טוב חשובים לא פחות ממעשה העיצוב, וששיתופי פעולה עם ממשלות, חברות וקבוצות אחרות הן המפתח לפרויקטים מוצלחים שבהם כל המעורבים מושקעים באותה מידה, היא שגרמה לנו (בין השאר) להעניק את הפרס לפרויקט ״המוזיאון הגדול ביותר בהולנד״ (Het Grootste Museum van Nederland), שבבסיסו עמדה התהייה למה ההולנדים לא מבקרים בכנסיות ליד הבית שלהם, בעוד שהם תמיד להוטים לבקר בכנסיות בחופשה בחו״ל.
היוזמה מבקשת להפוך את הכנסיות ההולנדיות לנגישות יותר למבקרים, והיא פונה לא בהכרח למי שמבקר בכנסיות באופן קבוע, אלא דווקא למי שמתעניין בהיסטוריה, בתרבות ובאמנות באופן כללי. הפרויקט – יוזמה של מוזיאון Catharijnecvent וסוכנות העיצוב Fabrique – כולל בין השאר אתר אינטרנט ואת האפשרות לקיים סיור קולי בכל אחת מהכנסיות עם הטלפון הנייד.
מה שהרשים במיוחד היה שיתוף הפעולה בין סוכנות עיצוב מקומית לגוף שמרני כמו כנסייה: כיצד הלקוח מסוגל להתעלות מעבר לתפקיד המסורתי של כנסייה, ולשים דגש על ההבט התרבותי שהוא יכול למאל במאה ה־21. כך, על ידי עבודה משותפת עם מספר כנסיות ויצירת מוזיאון־גג גדול אחד, לפרויקט יש פוטנציאל לפנות גם אל האורח הניטרלי יותר – ובכך להתעלות מעל אמונות דתיות בלבד ולהגדיר מחדש את המורשת הדתית בקנה מידה רחב.
המטרה: להיכשל
גם את הפרויקט השני שזכה בפרס מטעם חבר השופטים הבין־לאומי אפשר להכניס תחת הכותרת ״רק בהולנד״: גשר מעל נהר, שכשיש גאות גבוהה מהרגיל, אי אפשר להשתמש בו. במילים אחרות: גשר שנבנה במימון ממשלתי במטרה להיכשל. רק בהולנד.
הגשר המעוקל, שתוכנן על ידי סטודיו NEXT, תוכנן כחלק ממהלך רחב יותר של שיפוץ נוף הנהר בעיר Nijmegen, כתוצאה משינויי האקלים באזור. אורכו 200 מטרים והוא מחבר את האי החדש שנוצר באמצע הנהר עם שתי גדותיו, כחלק משביל שעובר בפארק במקום. הגשר נתון להצפה עונתית והמראה שלו משתנה באופן משמעותי עם עונות השנה. כשמפלס המים מתחיל לעלות, הגשר נטמע באופן חלקי עם הנהר, ובכך הופך ללא נגיש באופן מלא במשך כמה ימים בשנה. חלקים ממנו עשויים מבלוקים של אבן: כשמפלס המים נמוך, הם יכולים לשמש כספסלים שמציעים תצפית על הנוף; כשמפלס המים עולה, הם יכולים להפוך לנתיב הגישה היחיד לגשר מעל המים – להולכי רגל בלבד.
צילום: Joost de Laat
עיצוב הגשר חושף לא רק את התנודות במפלס המים, אלא גם מראה כיצד הן עשויות להשפיע על הסביבה. אולם, התוצאה הפואטית היא מראה מרשים שנחרט בזיכרון, לא רק כי היא שופכת אור על ההשפעה של ההתחממות הגלובלית, אלא כי היא גורמת למשתמשים – פשוטו כמשמעו – לשאת בתוצאות של מעשה ידי האדם. כיום, כנראה, לא מספיק רק לעורר מודעות אלא צריך לשאת בתוצאות כאופן פעיל, מחשבה שלפי סטודיו Next היא תנאי מוקדם לתכנון עכשווי משפיע.
לבסוף, בקצה השני של הגברת המודעות לשיונים שעובר כדור הארץ – נמצא הפרויקט השלישי שזכה בהכרה של חבר השופטים הבין־לאומי. Cow&Co של אנסטסיה אגרס ו־Ottonie Von Roeder הוא הוא פרויקט ספקולטיבי, הומוריסטי ויוצא דופן בהשוואה ל־23 הפרויקטים האחרים שזכו בפרס: הוא מעמיד במרכזו קבוצת פרות שמבקשות לייסד חברה עצמאית ליצור חלב. הפרות הופכות לאוטונומיות, יכולות להסתובב באופן עצמאי באזורים הירוקים של העיר, ובאמצעות שירות מקוון הן יכולות להתחבר עם הלקוחות שלהם. חיישן רווחה (well being sensor), עוקב אחרי האיכות של חלב, ובמקביל אוסף נתונים לגבי צרכים טכניים, וטרינריים ותזונתיים.
הפרויקט בוחן בצורה ביקורתית את יחסי הצריכה והייצור בין בני האדם לפרות ומציע מודל מארגן חלופי – ספקולטיבי – לתעשיית החלב. יש בו פוטנציאל לגרום למשתמשים להסתכל אחרת על תעשיית המזון ועל המרחק שאנו נוטים ליצור בין מקורות המזון שלנו, האוטונומיה של בעלי החיים והתשתיות העירוניות.
The post איינדהובן 2018: פרסי העיצוב של הולנד appeared first on מגזין פורטפוליו.
