בדרך מהמוקד הראשון של הביאנלה לעיצוב באיסטנבול, שאלתי את המדריכה שהעבירה לי את הסיור אם היא מעצבת ומה היא למדה. זה היה אחרי כמעט שעה שבה היא סיפרה לי על הביאנלה ועל הפרויקטים שמשתתפים בה, וגילתה בקיאות מרשימה ביותר על המעצבים, על מה שמניע אותם ועל הקונטקסט שבו הם פועלים. כשהיא ענתה שהיא לא מעצבת, שהיא לא למדה עיצוב, ומה שהיא כן למדה היה מדעי המדינה, הופתעתי. לא ציפיתי לתשובה הזו. ואז חשבתי רגע, והבנתי כמה זה הגיוני שדווקא מישהי מחוץ לעולם העיצוב, שמגיע מרקע של מדעי המדינה, תספר על הביאנלה.
זה היה הרגע שבו הבנתי משהו עקרוני על הביאנלה הרביעית לעיצוב של איסטנבול, שנפתחה בסוף ספטמבר ושתינעל בשבוע הבא ב־4 בנובמבר: שזה לא עוד פסטיבל עיצוב שמציג עיצוב מסחרי של רהיטים ואביזרים משלימים; שזה לא עוד שבוע עיצוב שמציג בין השאר פרויקטים קונספטואליים; ושזה גם לא עוד שבוע עיצוב שנותן דגש על מעצבים מקומיים ועל הפרקטיקה שלהם. יש אוצר – יאן בולן, ראש התכנית לתואר שני בעיצוב חברתי באקדמיה לעיצוב של איינדהובן; יש תמה ומחקר; ואפילו יש שם מתחכם: ״בית ספר של בתי ספר״ (A School of Schools).
Ana Peñalba, Istanbul Techno-Tourism
יותר שאלות מתשובות
יותר מ־200 משתתפים רחבי העולם משתתפים בביאנלה: מעצבים, אדריכלים, אמנים, תיאורטיקנים ועוד. במשך שישה שבועות הם מציגים את עבודותיהם בשישה מהמוסדות התרבותיים האיקוניים ביותר בעיר, באזור ביוגלו ובסמוך למדרחוב איסתיקלאל המפורסם. אלה הפכו ל״בתי ספר״ שבהם נבדקים רעיונות חדשים ביחס לתפקידו הרחב של עיצוב בתרבות העכשווית.
״ביקשנו ללכת מעבר למשמעות המסורתית של בית ספר כמוסד״, מסביר בולן בטקסט הביאנלה. ״כל דבר וכל מקום הוא בית ספר, וכל אינטראקציה שיש לנו עם עיצוב היא פדגוגית. 99 שנים לאחר הבאוהאוס, דיסציפלינת העיצוב והעולם הם מקומות שונים מאוד, בעוד החינוך לעיצוב נשאר בעיקרו אותו דבר. בית הספר לבתי ספר מעודד יצירתיות, שיתוף פעולה וקשרים חברתיים. ברצוננו לפתוח בדיון בנושא עיצוב, חינוך והוראת עיצוב. ברצוננו להעלות יותר שאלות מלתת תשובות״.
דבריו של בולן מתקשרים למשנה הפדגוגית שלו, שעליה הוא סיפר לפורטפוליו לפני שנתיים כשביקר בארץ. ״אנחנו צריכים לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו מארגנים את חיי היום־יום שלנו, את הדרך שבה אנחנו מעצבים את הכלכלה, את הדמוקרטיה וכן הלאה. אנחנו לא יכולים להתבסס על אותן הנחות שהתבססנו עליהן בעבר. אנחנו צריכים לפתח כלים חדשים ולהבין שהסטטוס קוו השתנה: איך מלמדים עיצוב? מה המשמעות של חינוך לעיצוב במאה ה־21? ואיך משלבים בין הצורך ללמוד וללמד, לבין ההכרח לנסות לשכוח את מה שלמדנו ולהיפטר מהנחות מוקדמות?״.
כעת הוא מוסיף ש״התשובות שאנו זקוקים להן כדי להתמודד עם תחושת המשבר המתמדת של העולם, אינן נענות על ידי מודלים קיימים. אנחנו צריכים רעיונות חדשים וידע כדי להתמודד עם המורכבות הנוכחית. ועל ידי פיזור מוקדי הביאנלה לאורך מסלול הליכה של שלושה קילומטרים, היא מדגישה את מה שכולנו יודעים באופן אינטואיטיבי: למידה אינה מוגבלת לבניין אחד, בזמנים שנקבעו מראש, באמצעות אינטראקציות שנקבעו מראש.
״רעיונות חדשים קורים בכל מקום, בכל עת. אנחנו רוכשים ידע ממשפחה, מחברים, משכנים ומזרים. אנחנו מתחנכים על ידי הסביבה הבנויה שלנו, ובעזרת הכלים שאנחנו רוכשים אנחנו מנווטים בה. הביאנלה חורגת מהפתרונות הפרגמטיים המוכרים כדי לבסס רעיונות חדשים שיכולים להטיל ספק ולעורר סקרנות״.
Pınar Yoldaş, Genetically Modified Generation – Designer Babies
מעניין או יפה?
רגע לפני ששאלתי את המדריכה מה היא למדה, חשבתי שמה שיש לי להגיד בינתיים על מה שראיתי הוא שזה היה ״מעניין״. וניסיתי לחשוב האם מעניין זה טוב או לא. זה היה אחרי המוקד הראשון שהוצגו בו פרויקטים מורכבים של הדפסות תלת־ממד עם טקסטים ארוכים שליוו אותם. לא היה בהם את הריגוש הוויזואלי. הם לא היו יפים.
בסוף הסיור, אחרי כמה שעות, התחושה כבר הייתה אחרת. אל המעניין הצטרף גם היפה, ולפרקים גם המרגש. אולם, אם לחזור לדבריו של בולן, קשה לי להגיד שהשתכנעתי מהטקסט האוצרותי, והייתה לי תחושה שיש משהו אקלקטי מדי בפרויקטים, שלא תמיד ברור למה דווקא הם נבחרו לבית הספר של בתי הספר, ושיש בהם איזשהו שיח פנימי מדי, שמתקשה לפרוץ לקהל הרחב.
ובכל זאת, בחרתי שמונה פרויקטים שנשארו איתי גם אחרי שחזרתי לארץ. פרויקטים, שגם אם לקח לי זמן לצלול לתוכם, המשותף להם הוא שהם גם מצליחים לתפוס את העין וגם מצליחים לעורר מחשבה על עיצוב, על תפקידם של מעצבים בעידן הנוכחי, ועל האופן שבו השאלות שמעלה בולן ממשיכות להדהד גם אחרי שהביאנלה תינעל.
Ana Peñalba, Istanbul Techno-Tourism
Istanbul Techno-Tourism
Ana Peñalba
מה לימוד של האופן שבו המבנים האיקוניים של איסטנבול מופיעים ברשתות החברתיות יכול לגלות על טבעם, מעבר לאדריכלות הפיזית שלהם? עיצוב חפצים ומבנים הפך מסובך עוד יותר כתוצאה מהגלובליזציה, הפרגמנטציה ועודף המידע. תופעת הפוסט־אמת משפיעה לא רק על הגבולות החברתיים־פוליטיים של הערים שלנו, אלא גם על האופן שבו אנו תופסים את הסביבה הפיזית. הזהות של מבנים שתוכננו כדי להופיע בצורה הטובה ביותר באינסטגרם, הפכה להיות תוצר של האופן שבו אנו מפיקים מידע בצורה קולקטיבית, והתפיסה החזותית שלהם עוותה על ידי האופן שבו אנו מבצעים מניפולציות למידע שמסתובב באמצעי התקשורת העולמיים.
CMP Office , Open Sesame
Open Sesame
CMP Office – Charlotte-Maëva Perret
בהתבסס על מערכת יחסים אלגורית בין הפולקלור הסורי הקדום לענקית הקמעונאות הדיגיטלית Alibaba.com, הפרויקט הוא מיצב מדיטטיבי שמציע מרחב להרהור על האופן שבו חברות ענק יכולות ליצור קהילות, לעצב אובייקטים ולייצר תרבויות. דרך הגירתם של מפעלי הסבון של חאלב, בעלי מלאכה המתמחים בעור שמזייפים תיקים מפוארים, ורוכלי רחוב שמחפשים פרנסה ברחובות של בירות אירופיות, הפרויקט חוקר את מחזורי הייצור של העולם החדש חסר־הסדר, את ההשפעה של תהליכים גלובליים על האזרח היחיד, ואת היכולת של צרכנים ליצור שינוי בקנה מידה גדול.
Navine G. Khan-Dossos, The School Of Earthquake Diplomacy
The School Of Earthquake Diplomacy
Navine G. Khan-Dossos
רעידות האדמה של 1999 ביוון ובטורקיה היוו נקודת מפתח במישור הפוליטי והגיאולוגי הים־תיכוני. הפרויקט מבקש לעסוק בזכרונות הרבים שיש לתושבי שתי המדינות מאותה שנה, באמצעות סדרה של סדנאות שהתקיימו באתונה ובאיסטנבול. המשתתפים יצרו יחד ציורים שמזכירים את מוקדי הרעש של רעידות האדמה, מרובדים בדפוסים ובסמלים שמחיים את השיח החברתי, הכלכלי והפוליטי בין שתי המדינות. כיצד זכרונות הופכים לחלק ממרקם החיים היום־יומיים, משפיעים על האופן שבו אנו נעים ומתייחסים לערים, למדינות ולכל אחת מהן?
Atelier Luma Algae Lab, Blooming Algae
Blooming Algae
Atelier Luma Algae Lab
הפרויקט משלב עיצוב וביולוגיה כדי לחקור את הפוטנציאל של גידול אצות, ואיך הוא יכול להיות משולב עם ביופולימרים (פולימרים שנוצרים על ידי אורגניזמים) שיכולים להחליף את יצור הפלסטיק שמבוסס על נפט. בתוצרים נעשה שימוש בהדפסת תלת־ממד של ביופולימרים מאצות לכדי אבות טיפוס של פריטים מקומיים. בהסתמך על היסטוריה תרבותית שמשלבת בין צרפת לטורקיה, מתגלה אסתטיקה היברידית, מסורתית־עכשווית, קראפט־דיגיטלית, שמעוררת את הצופה להיפרד מהנחות מוקדמות בכל הקשור להערכה של חומרים ושל טכניקות יצור.
New South, If Algae Mattered
If Algae Mattered…
New South
כיצד הפוטנציאל של אצות כדלק ביולוגי, מזון ודשנים יכול לעצב מחדש את הכלכלה הים־תיכונית? הפרויקט מציג קרטוגרפיה היפותטית של עתיד לא־רחוק־מדי, שבו מציאות כלכלית ופוליטית מרכזת מחדש מוקדי כוח ובריתות, הדינמיקה ההגמונית בין צפון לדרום מסתדרת מחדש, ומניעה מחדש טריטוריות מדיניות שלכאורה לא ניתנות לשינוי. בה בעת, באמצעות חוטים שנוצרו מאצות, הרקמה של המפה מציעה לבחון את ההשלכות הגיאו־ופוליטיות של הפיכת האצות לחומר יקר, ולשאול כיצד תפיסה מגדרית של עבודה יכולה להגדיר מחדש את הערך של חומרים ושל ידע.
Pınar Yoldaş, Genetically Modified Generation – Designer Babies
Genetically Modified Generation – Designer Babies
Pınar Yoldaş
בעידן שבו עיצוב גנטי מתאפשר, הפרויקט שואל האם השאיפות שלנו לשינוי גופני ונפשי הן אוניברסליות או שהן מושפעות מרקע תרבותי? תשע דמויות – אחת לכל אחת מתשעת חודשי ההריון – מבטאות כל אחת קבוצה של תכונות רצויות וביניהן יופי, כושר, אמפתיה, זיכרון, אריכות ימים ועושר. האם השאיפות האלה הן טבעיות או נרכשות? גנטיות או נלמדות? האסתטיקה הביו־ביקורתית והטכנו־פמיניסטית שנוצרת בפרויקט משבשת את הנרטיב השולט של המיינסטרים, ובמקום לרצות לשמור על הקיים גורמת לנו לרצות בשינוי ובפיתוח עצמי.
Judith Seng, Acting Things VII – School Of Fluid Measures
Acting Things VII – School Of Fluid Measures
Judith Seng
למידה צריכה להתבסס פחות על ידיעה או שינון, אלא על הבנה איך משהו משתנה ביחס למשהו אחר, אומרת ג׳ודית סנג. אוביקטים, מספרים וערכים שעל ידי סטנדרטים אוניברסליים הפכו לקבועים ומקובלים, ״הומסו״ באמצעות אינטראקציות שהשאירו עקבות צבעוניות בחול. התוצאה היא 18 ״מפגשי מדידה״ שמזמינים את המשתתפים לנהל משא ומתן על ערכים ונורמות חברתיות, כשהדפוסים שמתגלים הם ביטוי למחקר של נזילות של משמעויות, כשכל צבע מייצג ערך אחר כמשאב לדיון, להפצה ולמיזוג של צבעים ושל ערכים חדשים.
Mark Henning, A Body of Trust
A Body of Trust
Mark Henning
מושג האמון המופשט, ולעתים הבלתי־מוחשי, נחקר בפרויקט באמצעות תצורות משחקיות ונרטיבים פתוחים שבאילם לידי ביטוי בטקסטיל ובצילום. הגוף משמש אותנו לעתים קרובות כ״מכשיר״ למדידת אמון: אנחנו קוראים את הגוף דרך הסטנדרטים והנורמות שאנו רגילים אליהם, ורוכשים אמון באמצעות השוואה בין מה שנגלה לעין. כך מעלה הפרויט שאלות כמו האם אנחנו יכולים להסתפק בפנים אנושיות כדי לקבוע זהות ולרכוש אמון? ובעקבות העלייה בשימוש באינטליגנציה מלאכותית, מה החשיבות של יצוג אנושי בפיתוח אמון?
The post איסטנבול 2018: בית ספר של בתי ספר appeared first on מגזין פורטפוליו.
