Yuval:
הי רניי, מזל טוב על הפרויקט. זה אומר שסיימת את התואר השני בעיצוב משולב במכון טכנולוגי חולון, נכון?
Ranei:
בשלבים מתקדמים של סיום כל שאר המטלות. אבל כן בעיקרון
Yuval:
יפה! איך הייתה ההגשה בגלריה אלפרד?
Ranei:
הייתה הגשה נפלאה. ציפתה למרצים ולסטודנטים הפתעה גדולה ומרגשת. הם הגיבו בנדיבות לתוצר שהם פגשו. לטוטאליות בעשייה ולחדשנות העיצובית שהיו בכל המהלך. ניתנו הרבה ביקורות בונות, גם בהקשר של המוזיאון וגם לגבי עתידי כאמן וכמעצב תודעה
Yuval:
אז בוא ניקח צעד אחד אחורה ותספר על הפרויקט: מה הגשת? מה הוא כולל?
Ranei:
פרויקט הגמר כולל קודם כל פרק תיאורטי שבו נבחר שדה שבתוכו אני מתמקם כמעצב ומשם מתחיל לפעול/להגיב/לשחק. שדה המחאות משך אותי: זו במה אדירה לעיצוב, שמשוועת לאמצעים חזותיים וכלים לקידום תכנים. במה שהיא סוערת ברוח המהפכנות ובהתנהגות אנושית תוססת – מסקרן אותי ללמוד ולהשפיע בזירה זו. בתוך שדה המחאות מצאתי שהמודלים של מחאות לא אלימות מסקרן אותי. שזה קצת מצחיק… כי כל מחאה היא פעולה אלימה מעצם זה שהיא מבקשת לשנות סדר קיים.
ביקשתי להגות וליצור כלי מחאה שאינם נוטים להתקפיות; כלים המיועדים לעורר שיח ושאינם משמשים ככלי התקפי לצורכי עיצוב וקידום צד מסוים בתוך קונפליקט אל מול הצד השני. כלומר, רציתי ליצור סוג מחאה (קראתי לה ״מחאה אצילית״) שביסודה אינה מכוונת להצלחה של צד אחד על חשבון הקטנה ודיכוי של הצד השני, אלא מחאה שיעודה להתעלות מעל המצב הנתון ולהציע היתכנות של אופק אחר ומחשבה שלא נחשבה קודם. כלי מחאתי שפורש בפני המתבונן תמונה רחבה, עשירה ועמוקה של הנושא ובכך מעודד בחירה אמיתית ומושכלת. מחאה שמבקשת מצב של win win
Yuval:
מה משך (או מושך) אותך למחאה? איפה אתה ממוקם בין אלו שכל שבת יילכו להפגנה לבין אלה שרק רוצים שיעזבו אותם בשקט?
קשה לשנות תודעה כשאתה פוגש מישהו במצב מתלהם, וזה מה שקורה בהפגנות בדרך כלל: מעט מאוד מרחב ונכונות לחשוב, לפתוח את הראש, להקשיב. כשאני חושב על מחאה ועל שינוי תודעה, אני קודם כל רוצה לייצר מקום מזמין, לא מתלהם. שינוי תודעה לא קורה מתוך דיכוי והתקפיות. זה שינוי שקורה מבפנים, מבחירה
Ranei:
ענייני הוא בשינוי תודעה. קשה מאוד לעשות זאת כשאתה פוגש מישהו במצב מתלהם. וזה מה שקורה בהפגנות בדרך כלל – אנשים מגיעים מבוצרים בעמדתם. מעט מאוד מרחב ונכונות לחשוב, לפתוח את הראש, להקשיב שוב לעצמם ולטוות נרטיב אותנטי. רוב הפעולות הן פעולות ישירות, שטוחות, סיסמות כוללניות. כשאני חושב על מחאה ועל שינוי תודעה, אני קודם כל רוצה לייצר מקום מזמין, לא מתלהם ומשם לפגוש את הנושא. שינוי תודעה לא קורה מתוך דיכוי והתקפיות. זה שינוי שקורה מבפנים, מבחירה.
הזעם נמצא בי לגבי הרבה דברים בעולם סביבי. אני אופטימי ביסודי, ולמזלי יש בי את הכישרון והצורך לרדת לעומקם של סוגיות אנושיות. היציאה לרחובות מבחינתי מתחילה בהפנמה ובהבנה של המצב, בגיבוש של אמירה פנימית ובהולדה של ביטוי חזותי תקשורתי; כך אני יכול להשפיע. זו דרכו של אמן
רניי מזור
Yuval:
איך מתקדמים מפה? ספר על הפרויקט עצמו, על תהליך העבודה עליו ועל מה הגשת בסוף
Ranei:
במשך הימים הסוערים של מחאת הפליטים לקחתי חלק בכל ההפגנות, והייתי מאוד מעורב. הנושא קרוב לליבי, ואני ורואה בו צומת חשוב המכריע על היותי בן אדם, אזרח, איש שמספר לעצמו מיהו וכיצד הוא פוגש את העולם. החלטתי להפוך את מושג המוזיאון לכלי מחאתי. ביקשתי להפקיעו מהמיקום המסורתי של מוסד המייצג את ההגמוניה הרחבה, את הממסד ואת הקונצנזוס, ולהפכו לכלי ארעי שיכול לקחת נושא שולי ולהעמידו במרכז. זה היה האקט הראשון: יצירה של מתקן מוזיאלי נודד שיצא לפגוש אנשים, דעות, רגשות ונרטיבים שיעניק מרחב לספוג, לעבד, לתת רגע לאדם להקשיב בשנית לעמדותיו ולחשב מסלול (כמו בוויז 
הפעולה השנייה הייתה השימוש במדיום הדיורמה שאותו השאלתי ממוזיאונים לטבע ואנתרופולוגיה. זה כלי מרהיב להעברת מסרים מכיוון שהיא סוחפת לקריאה של טקסט חזותי באופן לא מתלהם, עם הרבה פליאה, סקרנות, התבוננות וקשב. כל אקטיביסט יודע שהמאבק במחאה הוא על קשב, אז כדאי לחפש את הכלי שממקסם את מצב הקשב של אנשים.
הדיורמה היא כלי מרהיב להעברת מסרים מכיוון שהיא סוחפת לקריאה של טקסט חזותי באופן לא מתלהם, עם הרבה פליאה, סקרנות, התבוננות וקשב. כל אקטיביסט יודע שהמאבק במחאה הוא על קשב, אז כדאי לחפש את הכלי שממקסם את מצב הקשב של אנשים
הדיורמה שומשה בעבר להצגת תכנים ממקומות רחוקים בעולם. היו זמנים (עידן הקולוניאליזם) שבהם זה היה המדיום להציג ידע שמעבר לים (תרבויות, חיות נדירות ועוד). המוזיאון הנייד לפליטות כולל מספר דיורמות שכל אחת מהן מבוססת על תמונה מוכרת מסיפור או אירוע הפליטים בישראל. הסצנה היא כמעט דוקומנטרית, ואז היא הופכת לסוריאליסטית – סדרי גודל משתנים, ומבט סובייקטיביֲאילוסטרטיבי פולש לתוך הסצנה. הדיורמה מהתלת בצופה ומציגה מצב חברתי־פוליטי־אנושי שנמצא מתחת לאף, כאן, כרגע. וזה טריק שמערער על הנחות מוקדמות
Yuval:
למה מערער? כמה זה באמת יכול לערער על הנחות מוקדמות?
Ranei:
אני לא מנסה לערער הנחה ספציפית, אלא ליצור אקולוגיה תודעתית שתאפשר מרווח; להחליש אפילו במעט ואפילו לרגע את האחיזה ההיסטורית במה שאני כבר יודע. לפעמים ההמחשה החזותית של נתון מסוים יכולה לעשות את אותה הרפייה. שוב, הבעיה המרכזית בשינוי תודעה היא האחיזה של אדם בעמדה ובטיעון מסוים; את הצורך לאחוז אני מנסה להחליש. זה תנאי ומצב מקדים לכל שינוי. וכמעצב אני נוקט בשלל אמצעים חזותיים כדי לייצר את האקולוגיה הזאת – שינוי של סדרי גודל ופרופורציה, המחשה ילדותית או גרוטסקית של עמדה, דימוי שמעמיד את כל הסיטואציה באור אחר וכדומה.
מכשפה רוקחת סטריאוטיפ חדש
לדוגמה, אחת הדיורמות החזקות מבחינתי נקראת ״מכשפה רוקחת סטריאוטיפ חדש״. רואים בה מכשפה בתוך מערה רוקחת קדרה מבעבעת שממנה יוצאות בועות המשייטות לחלל. הבועות הופכות לסצנות מיתולוגיות, ארכיטיפים קדומים, המהווים המחשה של פחדים קולקטיבים. דימוי הרקיחה של סיפור הסטריאוטיפ שקורה במעמקי הנפש הוא כמעט מיסטי, מתולוגי ויצרי. מספרי הסיפורים (הפוליטיקאי, איש הדת, המדען) מזינים את הציבור בדעות ובידע לא מבוסס, ומציתים בציבור פחדים והסתה מכוונת. מי שמביט זמן מה בדיורמה, מתחיל לחשוד… רואה כמה הטיעונים שהוא מחזיק הם לא באמת שלו. זה מעניק לצופה רגע מתסכל, אך עם זאת מבגר ופוקח עיניים
Yuval:
זה בדיוק מה שרציתי לשאול: אם תוכל לתת דוגמה ספציפית. אבל אמרת מקודם שכל אחת מהדיורמות מבוססת על תמונה מוכרת מסיפור או אירוע הפליטים בישראל. איך זה קשור?
Ranei:
אכן זו דיורמה שונה מהאחרות
Yuval:
אז בוא תיתן כמה דוגמאות מאלו שקשורות לפליטים בישראל
Ranei:
בדיורמה אחת מומחש התור מול לשכת משרד הפנים בדרום תל אביב. זהו מצב של לימבו. זה תור שלא מתקדם לשום מקום ושמחזיק פליטים במצב פיזי ונפשי מסוים. הדבר היחידי שנע בתוך הסצנה הוא מקור האור שמסתובב מסביב לכל הסצנה ומדמה מעבר בין יום ללילה, יום רודף יום. רק הצללים של הדמויות משתנים, ותחושת הזמן האבוד מקפיאה וחודרת. אנשים מביטים בדיורמה הזאת דקות ארוכות.. .
מחסן ילדים היא דיורמה נוספת שלוקחת תמונה מוכרת לציבור, ומאפשרת מבט אחר על המצב. חדרון מוזנח מדרום תל אביב המשמש כגן לילדי הפליטים, הוצא מתוך ההקשר הפיזי המציאותי והונח בתוך שדה חמניות ילדותי ומואר. יש קושי רב להכיל את התופעה הזאת. אני מכבד ביותר את אותם אנשים מדהימים בציבור הישראלי שמגיעים לאותם גנים, מטפלים בילדים ונותנים מעצמם. ההצבה בתוך שדה החמניות מייצגת תופעה אנושית שבה על מנת להכיל אירוע מסוים אני נדרש לעטוף אותו בחומת מגן – בפילטר מסוים, באיזשהו אמצעי מתווך. אף שהחדרון עם התינוקות ממוקם במרכז הדיורמה, העין של הצופה פוגשת בעיקר את שדה החמניות שבשוליים.
מחסן ילדים
לשכוח את חולות
והדיורמה שנקראת ״לשכוח את חולות״ היא חלום של פליט שהיה עצור במתקן. כל רצונו הוא לשכוח שהיה כזה אירוע; למחוק את הזמן הזה מזיכרון חייו. זו היא סצנה מיתולוגית סוריאליסטית שבה המתקן שוקע ונעלם בחולות וטורנדו של גדרות מעלה אותו השמיימה. הרעיון להמחשה הזאת נולד מתוך שיחה עם פליט בשם נוראלדין מוסא שהכרתי במהלך המחאה. זו מבחינתי מחווה לנוראלדין (שהיום, דרך אגב, כבר נמצא בקנדה) שאיתו ישבתי שעות ארוכות בסטודיו והאזנתי למסע הנדודים שלו, לפילוספיה שלפיה הוא חי ולאפשרות האחרת שהוא מציג (לדיורמה מצורפת הקלטה של אותה שיחה ביננו). זו סצנה מאוד מרגשת שפועלת מהבטן
Yuval:
אז עכשיו אני רוצה לשאול על האפקטיביות של המהלך. זה פרויקט מאוד מרשים, ואני מהמשוכנעים. אבל אני תוהה האם הוא לא נחמד מדי. אם הוא לא יפה מדי. האם להעלות מודעות זה מספיק? האם ב־2018 אתה חושב שיש לפרויקט שכזה סיכוי לשנות למישהו את הדעה? גם ככה סוגיית הפליטים היא אחד הנושאים המורכבים ומעוררי המחלוקת בארץ
Ranei:
אני לא חושב שאוכל לדעת האם זה מהלך אפקטיבי. אני לא סופר שלטים וכמות אנשים בהפגנה. אני כן פוגש אנשים במוזיאון עצמו ורואה את תגובתם. אני מאמין באומנות שעושה את עבודתה כהלכה ונתרמת כדי לשנות מצב קיים. הרגישות לא נעלמה מהעולם, וגם לא הרצון להשתנות. אני חושב שכלי העבודה שיוצרים שינוי צריכים להשתנות. אני בא לחזק פרקטיקה שהיא יחסית לא משומשת בעולם הכוחני, הכופה, עם המקצב ההיסטרי של ימינו – פרקטיקה לא התקפית שמעוררת שיח ומפנה מקום למחשבה. וגם אם המוזיאון יאפשר לאנשים ספורים לארגן אחרת את הסיפור שהם מספרים לעצמם על כל הנושא, מה טוב
Yuval:
יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Ranei:
חשוב לי להזכיר את איתן ברטל, המנחה המדהים שלי לאורך הדרך, וגם לשבח את התוכנית לתואר שני של עיצוב משולב במכון. בנוסף, המוזיאון ימשיך מגלריה אלפרד לתחנות נוספות בישראל, התחנה הראשונה תהיה בבית הספר ביאליק רוגוזין (דרום תל אביב).
בימים אלה אני בונה את המסלול ביחד עם שיתופי פעולה מעניינים, הפרויקט בראשית דרכו. זו מחאה שקטה, הסברתית. אני אדם ומעצב שמבקש לטפח את הבחירה של הפרט, ושרוצה להעניק לאנשים כלים להתמודד עם מציאות מורכבת ועם רגשות מנוגדים. זו לא משימה מקומית, אלא מהלך לטווח ארוך והשקפת עולם עם הרבה סובלנות ואופק
The post המוזיאון הנייד לפליטות של רניי מזור appeared first on מגזין פורטפוליו.
