בעיבוד הקולנועי החדש של ״כוכב נולד״, שזוכה להצלחה מסחרית וביקורתית מרשימה, מככבת ליידי גאגא: היא מציגה בו את דמותה החדשה, שבאה לידי ביטוי גם באלבום האחרון שלה. ליידי גאגא כבר אינה אמא־מפלצת אקסטרווגנטית, שחוגגת את הניצחון של ״הלא מקובלים״, הדחויים והשונים, באמצעות מוסיקת פופ בומבסטית ומופעים חזותיים שומטי־לסת. בוגרת ומפוכחת יותר, היא מופיעה בסרט כבת השכן. בהמשך לאלבום האחרון שלה, שהתבסס על שירי קאנטרי, היא ממשיכה בקו חדש של מיצוב עצמי: אישה בשלה ומודעת, שהחיים זימנו לה הזדמנות יוצאת דופן, והיא מגשימה אותה בהכרת תודה ובהתרגשות. אך מהי בדיוק ההזדמנות הזו?
המשחק של ליידי גאגא בסרט מאופק יותר, בוודאי בהשוואה לגרסה שבה ככבה ברברה סטרייסנד. אולם יש הבדל נוסף בין העיבוד העכשווי של הסיפור ההוליוודי המוכר שעוסק בפרסום, הצלחה והרס עצמי, לבין קודמיו. שקיעתו של הזמר שמגלה אותה (בגילומו של בראדלי קופר) אינה כרוכה ישירות בנסיקתה של הכוכבת הצעירה. ההרס העצמי של הגיבור החל קודם למפגש ביניהם, והתרומה שלו לקריירה של הצעירה מעכבת את תהליך ההידרדרות שלו – ולא מחריפה אותה. ברגעים ארוכים בסרט, דמותה של גאגא מטפלת בו: היא מציעה לו שותפות ונחמה, היא מתמודדת עם הבושות שהוא מסב לה ולא מתנערת ממנו. היא מבקשת למנוע את ההתמכרות שלו לאלכוהול, ומציעה לו כתף תומכת – גם במחיר הקריירה שלה עצמה.
ליידי גאגא משכנעת, כשהיא ממלאת במקביל עמדה טיפולית ותפקיד של כוכבת פופ, משום שזה תפקיד שאינו זר לה. לפני שנתיים נכחתי בהופעה שלה בטורונטו. ההופעה נעה חליפות בין תלבושות מופרכות ושירי פופ פטישיסטיים, לבין טיפול קבוצתי. אני מתכוון לכך שבמהלך ההופעה, כשהיא ישובה ליד פסנתר, ליידי גאגא העלתה לבמה שלושה אנשים באופן אקראי (או כך זה נראה), והם ישבו לצדה נרגשים על הבמה וסיפרו בקול חנוק מדמעות את סיפורם האישי: סיפור של זרות, בדידות, התעללות והשפלה. אחת דיברה על המשקל שלה, ועל הלעג שספגה במהלך שנות התבגרותה; אחר סיפר בדמעות על יציאה מהארון בעיירה קטנה, והשלישית דיווחה על הורים מנוכרים ועל קושי במציאת אהבה.
הקהל באולם היה שרוי במן דיבוק. היינו מהופנטים. ליידי גאגא לא נתנה למעריצים עצות ולא סיפקה סיפורים משלה. היא רק חיבקה אותם, ונתנה להם מתנה שאי אפשר לאמוד: את הזכות לספר את סיפורם מול 40,000 אנשים. זו הייתה חוויה מעצימה: לרגעים ספורים, שהם בוודאי יזכרו כל חייהם, הם לא היו לבד
הקהל באולם – ובתוכו גם אני – היה שרוי במן דיבוק. היינו מהופנטים. הסיפורים היו רהוטים (וגם תחומים בזמן) באופן שעלול להיות מבויים; אין לדעת, וזה גם לא משנה. ליידי גאגא לא נתנה להם עצות ולא סיפקה סיפורים משלה. היא רק חיבקה אותם, ונתנה להם מתנה שאי אפשר לאמוד: את הזכות לספר את סיפורם מול 40,000 אנשים, שהריעו להם בהתרגשות עצומה. זו הייתה חוויה מעצימה, במובן אישי וקולקטיבי: לרגעים ספורים, שהם בוודאי יזכרו כל חייהם, הם לא היו לבד.
מטפלת קולקטיבית של מעריציה
כ־60% מבני האדם בעולם המערבי מדווחים על בדידות; בבריטניה מונתה לאחרונה טרייסי קרוץ׳ כשרה לענייני בדידות. הרציונל מאחורי המשרד הממשלתי החדש נוגע לבעיה עכשווית – שאינה רק בעלת אופי רגשי ואישי, אלא ליקוי חברתי, בריאותי וכלכלי רחב, שחוצה גילאים ואבחנות זהות אחרות. העובדה היא שככל שהאינטראקציות האנושיות מתרחשות דרך מסכים, כך אנשים חשים קצרי רוח ומאוכזבים מהדינמיקות שמאפיינות יחסים אנושיים פנים מול פנים: הן לא הולמות את האופי המהיר והאופטימי של גירויים אנושיים מתחלפים. התוצאה היא בדידות; אולי המחלה התרבותית של העידן הזה, ואולי רק תסמין גמילה זמני מיחסים אנושיים מסורתיים יותר.
המושג הסוציולוגי Para-Social Interaction נטבע כדי להגדיר יחסים אינטימיים שנוצרים דרך המדיה ההמונית, ולא באמצעות חוויה ישירה של מפגש פנים מול פנים. זו אינטימיות מסדר שני, משום שהיא נסמכת על ייצוגים של האדם ולא על מגע פיזי. ככל סלבריטאי, גם ליידי גאגא מציעה למעריציה מגע מסוג זה, שמבוסס על הזדהות והכרה: בחשבונות הטוויטר והאינסטגרם שלה, גם במוסיקה שלה ובהופעותיה. מעריציה מחפשים משמעות דרך מערכות היחסים הללו – שלא תמיד מצויה בחייהם הממשיים. אין סיבה לפטור אותן כמלאכותיות או שטחיות; אלו מערכות יחסים שמציעות חוויה אמיתית של שייכות ושל אינטימיות.
יותר מסלבריטאים אחרים, הגלגול החדש של ליידי גאגא אינו מבוסס על דימויים של זוהר והצלחה, כלומר של הפצת תקווה ברוח החלום האמריקאי, שעל פיו כל אחד יכול להצליח בגדול. היא משרתת כמטפלת קולקטיבית של מעריציה, שלא מגשימים, וכנראה גם לא יגשימו את החלום הזה. היא מעבדת את המשבר הזה בעבורם
אולם יותר מסלבריטאים אחרים, הגלגול החדש שלה אינו מבוסס על דימויים של זוהר והצלחה, כלומר של הפצת תקווה ברוח החלום האמריקאי, שעל פיו כל אחד יכול להצליח בגדול. ליידי גאגא משרתת כמטפלת קולקטיבית של מעריציה, שלא מגשימים וכנראה גם לא יגשימו את החלום הזה. היא מעבדת את המשבר הזה בעבורם. באופן פרדוקסלי, היא מציעה להם מקור לנחמה ולהעצמה בדמות האפשרות להאזין להם, בזמן שהם מאזינים לה; והספקטקל הטיפולי בסיבוב ההופעות שלה מדגים זאת היטב.
המופעים העכשוויים של ליידי גאגא יוצרים חפיפה מרתקת וחדשה בין שני תפקידים. סלבריטאות ככלל היא המשך ישיר של תרבות פגאנית; הסלבריטאים הם אלים, שאחרי סיפורי ההצלחה, המאבקים והכישלונות המיתולוגיים שלהם, עוקבים בני התמותה בשבע עיניים. הם מפעילים טקסים, מיתוסים, חפצים קדושים ואתרי עליה לרגל, ומייחסים להם כוחות מאגיים של חוכמה, שפע וברכה. תפקידם החברתי, כמו של האלים, הוא לאגד קהילה סביב פולחן משותף. אולם ליידי גאגא משכילה לאפיין את עצמה גם כשאמאנית ממש – כלומר, כמי שניחנה בכוחות מאגיים כמטפלת: היא מגלמת את רוח הזמן, כשהיא מכהנת כפסיכולוגית קולקטיבית.
סצנת הסיום המלודרמטית של הסרט ״כוכב נולד״ מבהירה זאת היטב: המצלמה מציגה תקריב על פניה ועל עיניה הנוצצות מדמעות, בזמן שהיא שרה מכל ליבה: על האומללים, הנכשלים, האבודים. על כולנו. אבל היא לא שרה רק עלינו, אלא גם אלינו. ובמידה רבה, אנו שרים לה בחזרה: דרך הכרטיס שרכשנו לקולנוע, דרך העיניים שלנו, הנוצצות גם הן מדמעות. זה רגע מרהיב של מגע; וליידי גאגא בוראת בו מחדש את תפקיד הכוהנת הגדולה של המגע, שאליו רבים כל כך כמהים.
The post ליידי גאגא: הכוהנת הגדולה של המגע appeared first on מגזין פורטפוליו.
