שיירה אנושית מתנהלת לאיטה בדרכים. הדרך קשה, התנאים בלתי אנושיים כמעט, האתגר עצום והמאמץ ניכר בכל מבט ובכל צעד. אך לא מדובר בשיירה במובן השגור ממראות השנים האחרונות (או אפילו מ־100 השנים הקודמות): לא פליטים, לא חסרי פנים ולא חפויי ראש. לא במנוסה. לא מסע כומתה ולא מצעד ניצחון. בעבודתן של איילת כרמי ומירב הימן ״שביל ישראל״ עוברת תהלוכה גאה, זקופת קומה ויפהפייה. אתלטית. וירטואוזית. בראשה נערה־אישה, בעלת מבע עז, עור בוהק ושרירים פועמים, ״מובילה את העם״ כשהיא נושאת דגל חסר זהות לאומית. אחריה מתנהל קהל שיש בו דומיננטיות נשית מובהקת, נשים חזקות, נשים יצירתיות, נשים פועלות וחולמות ומשחקות, ולצידן ילדים, גברים צעירים וזקנים, שחצו את גיל ה״ייצוגיות״ במדיה.
השיירה שהרכיבו כרמי והימן נראית לרגעים כתהלוכה חגיגית שקרעה את גבולות המסלול שהותווה לה ויצאה לנדוד במרחבים לא נודעים. היא תלושה כמו תמונה מסרט של פליני או מציור רנסנסי של בני ישראל במדבר. הרגע שבו העין פוגשת אותה פרום בקצוות – אין לדעת כמה כבר עברה ומה אורך השביל שעוד פרוש לפניה; אך ניכר בבירור שההליכה בשביל ישראל היא משימת־חיים קשה ומעיקה, רצופת מאבקים והתגברויות, ועם זאת חדורת מוטיבציה, רוח סוערת ויכולת פיזית ומנטלית.
הקושי העיקרי טמון במגבלה שהציבו היוצרות: אסור לגעת בקרקע. הקבוצה כולה מתקדמת באמצעות חפצים מאולתרים, כלים שחוברו יחדיו ומכשירים הזויים, לולייניים, שיחד מניעים את השיירה קדימה כגוף של חיה מרובת ראשים וגפיים. יצור קדמוני, שניתן לקרוא לו קהילה או קבוצה, השואפת לתיאום והרמוניה כדי להגשים את מטרתה. והמטרה היא הצעד הבא, ההתקדמות, השאיפה לעבר עתיד.
המפגש בין כרמי והימן מביא לעולם שפה אמנותית היברידית, שמצליחה לשמר משהו מובהק מאוצר המילים המקורי של כל אחת מהן. הדמויות כמו נולדו מציוריה המוקדמים של איילת כרמי. ההומור העצמי והאקרובטיקה הן חלק מהשפה של מירב הימן
מירב הימן ואילת כרמי, שביל ישראל, מיצב וידיאו, 2018
מראה הצבה בתערוכה
ההתנהלות הזו כרוכה בסרבול רב, שבאופן פרדוקסלי גורם לכל הנושאים בנטל – נשים וגברים, ילדים, קשישים ותינוקות חסרי ישע – להיראות כמרחפים. קבי אקרובטים מניפים את הדמויות גבוה, עגלות וכסאות גלגלים מאולתרים מתקדמים לאיטם, מתגלגלים, נדחפים או נמשכים על ידי אחרים. דמויות ציוריות פוסעות על גבי כדורים שקופים למחצה כמו פיות על אגלי טל ואחרות מתקדמות תוך כדי התהפכות מתמדת, במתקני תנועה הנראים כצאצאיהן של המצאות קדומות מתחום הנדסת המכונות של לאונרדו דה וינצ׳י.
המפגש בין כרמי והימן מביא לעולם שפה אמנותית היברידית, שמצליחה לחצות מדיומים אמנותיים ולשמר משהו מובהק ומקסים מאוצר המילים המקורי של כל אחת מהן – הישג מרשים בפני עצמו. הדמויות מעוצבות, לבושות ומאופיינות חזותית כמו נולדו מציוריה המוקדמים של איילת כרמי, שהתמקדו בנשים אגדיות, בין אלות מיתולוגיות לפיות ומכשפות בעלות כוחות מאגיים. התנועה הדינמית, ההומור העצמי והאקרובטיקה הבלתי צפויה הן חלק מאפיוני העבודות של מירב הימן, בצילום סטילס ובווידאו. השתיים נפגשו ויצאו ליצירה משותפת מתוך סקרנות הדדית. הן טוו יחד סיפור מסתורי, שהלך ונטען במשמעויות ומאפיינים בהדרגה והגיע למימדים מעוררי השתאות. העבודה היא יצירת מופת המציגה בו־זמנית קריאת מצוקה על סף תהום ונקודת המראה לאופק חדש.
תיבת נוח במבול של הרס עצמי
הן עובדות על הפרויקט לאורך כמעט ארבע שנים, עם קבוצת מתנדבים שאינם שחקנים או אתלטים מקצועיים. עם יוצרים מתחומים משיקים כמו מוזיקה וקולנוע, ואנשי צוות מסורים, שנאספו מתוך רצון טוב (חלקם נענו לקריאה בפייסבוק) ומתוך מעט מאוד ביטחון לאן מוליכה הדרך. את הבית הראשון להצגת העבודה במלוא הדרה פתחה בפניהם דרורית גור אריה, האוצרת הראשית ומנהלת מוזיאון פתח תקוה. העבודה מוצגת בתערוכה שנפתחה בסוף השבוע האחרון במוזיאון פתח תקוה, בשיתוף עונת התרבות ישראל־צרפת, והיא תוצג במקביל בצרפת.
גור אריה רקמה במוזיאון אסופת תערוכות ועבודות מרתקות, תחת הכותרת הנפלאה ״הזדמנות אחרונה לראות״. תחושת האפוקליפסה, סף היכחדות ומאבק הישרדות הרואי (או לפחות רעיוני) שורה על העבודות והופך את המוזיאון מ״קופסה לבנה״ לתיבת נוח סימבולית, בלב עולם השרוי במבול של הרס עצמי, אקלימי, פוליטי וטכנולוגי.
מיצב הווידאו־ארט המונומנטלי של כרמי והימן פרוש על פני שלושה קירות, העוטפים את הצופה ומכניסים אותו לעולמה של הקבוצה, שאפשר למקמה בין חברה פוסט־אפוקליפטית לקהילה מטריארכלית עתיקה. משהו באסתטיקה של הדמויות ולבושן, בסצנות המרהיבות על חוף הים ובמדבר הפתוח, מאפשר להן להתנתק מסימון אופנתי, אך עם זאת הן מתחברות היטב לרוח התקופה. לאמנות המייקינג ולמיצבי המגלומניה הזמניים שמופיעים בפסטיבלי ברנינג מן; ליצירתיות מלאת יכולת אך חסרת תכלית, ולאמונה חדורה בהגשמה האפשרית של שאיפות שמעבר לכל דמיון.
כמעט על כל צעד ודימוי בעבודה אפשר לתלות אסוציאציה ורשת של הקשרים: החל מהכותרת ״שביל ישראל״ – דימוי אפקטיבי לאהבת הארץ, ידיעת הארץ ושייכות אליה, לרגבי אדמתה ולחופיה, אבל גם הדבר עצמו: השביל, מקום של קונצנזוס השייך לכל, שבימים אלה נמצא אף הוא בליבה של מחלוקת פוליטית (העבודה נעשתה הרבה לפני המחלוקת על העברת תוואי שביל ישראל בשטחי יהודה ושומרון, וגם מבחינה זו יש בה ממד נבואי). עבור במימוש פיזי של הביטוי השאול ממשחקי ילדות ״בלי לגעת ברצפה״, שבתרגום לז׳רגון לאומי אפשר לקוראו ״בלי לפגוע בארץ״ או ״אף שעל״. המשך ברפרנס לערש הדמוקרטיה, המהפכה הצרפתית ו״החירות המובילה את העם״ בציורו של דלקרואה.
לרגעים אפשר לראות בתהלוכה חזיונות גאולה נוצריים, שבהם נכים קמים על רגליהם ונשים בהריון מגלות כוח שמשוני, ואף את הציטוט הישועי: ״אשרי הענוים כי הם ירשו את הארץ״. במקבץ האנושי שיצרו הן מעמידות את היררכיית הכוחות החברתיים המוכרים בסימן שאלה. גם הרהורי METOO# על כוחן ומקומן של נשים בחברה שתנער את עצמה מעוולות מגדריים עולים על הדעת.
כמו צליינים מאמינים המסגפים את נפשם בעלייה לרגל כדי להעמיד את אמונתם במבחן, וכמו חלוצים הבונים ארץ חדשה מתוך כוחות נפש עילאיים, כך אנשי השיירה של כרמי והימן מתקינים בעצמם את מתקני התנועה שלהם. הם גם שואבים מהם כוח ושולטים בהם בגאון, כשהדרך, כמו בסיפורי זן וחוכמת הקבלה, הופכת למטרה עצמה. התוצאה ההזויה, התלושה, היפהפייה, מהלכת קסם על הצופים, שיכולים לרגע לשכוח שהקושי האמיתי הוא המציאות הממתינה מחוץ לתיבת המוזיאון.
The post בלי לגעת בקרקע: איילת כרמי ומירב הימן בשביל ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.
