במהלך הקיץ האחרון התקיים שיתוף פעולה בין המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל לבין סטודנטים מהמכון האתנולוגי באוניברסיטת הומבולט ברלין. שיתוף הפעולה התבסס על מחקר תיאורטי שהתנהל במכון האתנולוגי באוניברסיטת הומבולדט בברלין, בנושא הרובע ההיסטורי של תעשיית האופנה בברלין לפני מלחמת העולם השנייה. עד עליית הנאצים לשלטון תעשיית האופנה היתה בבעלות יזמים ואנשי מלאכה יהודים. עם עליית הנאצים לשלטון נהרס הרובע, ומתוך 2,700 חברות אופנה (כולן בבעלות יהודיים) נותרו 127 חברות והן הועברו לידיים גרמניות.
הקורס שהעבירה זיויה קיי בבצלאל, הסתיים באירוע בחסות משרד המשפטים הפדרלי הגרמני: גולת הכותרת היתה תצוגת אופנה שהתקיימה בברלין, בבנין ששימש עד מלחמת העולם השנייה ככלבו לאופנה. בתצוגה השתתפו עשרה סטודנטים שעיצבו כל אחד שלוש מערכות לבוש, ששילבו נקודת מבט אישית על המחקר, עם תפיסות היסטוריות של אופנה משנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמה בברלין, ועם קונספטים של אופנה עכשווית.
לקראת התצוגת טסו עשרה סטודנטים לשבוע עבודה בברלין. הם התארחו בחסות השגרירות הישראלית והקימו וקיימו את תצוגת האופנה. ״מאז תחילת הקיץ, עשרות מיילים מילאו את תיבת הדואר שלי: ברלין, שיתוף פעולה, לו״ז הקורס, לו״ז ברלין, אירוח הסטודנטים מהובלדט, מפגש עם המעצב מיכאל זונטאג, הבהרות, תזכורות, הגשה״, מספרת אורית אלון, אחת הסטודנטיות שלקחו חלק בשיתוף הפעולה. ״ההתרגשות הייתה בשיאה: הזדמנות ממשית להיות חלק מרעיון מרגש שמטרתו להנציח את סיפור תעשיית האופנה בברלין, ולהביא את המחשבות והתחושות שלנו בנושא באופן ויזואלי; להחיות זיכרון, ובו בזמן ללמוד על תהליך הקמת תצוגת אופנה, ולהציג בה את העיצובים שלי״.
דנה זהר
״בעבורי, החוויה הייתה התהליך, מתחילת הקורס ועד התצוגה. לאחר שלעסנו כל אחד את המחקר בעצמו, הבנו שאנחנו חייבים לאחד מוחות, מתוך הבנה שזה פרויקט משותף שהתוצאה שלו תהייה תצוגה אחת. העבודה הקבוצתית הביאה לסיעור מוחות עצום, שצמצמנו ופיתחנו שוב לתתי נושאים. לאחר התמקדות של כל אחד מאיתנו, הנחנו את הסקיצות והרעיונות שלנו אחד ליד השני ונדהמנו לראות את החיבורים״.
לדברי אלון, התהליך גרם להם לעבוד באופן שלא היו רגילים אליו, ״והראה לנו איך זה עובד באמת. אופי העבודה היה שונה ומרענן: יכולנו להיחשף לדרכי מחשבה שונים של פיתוח רעיון, להיות פתוחים בתהליך ולקבל מבט חיצוני בכל שלב. באחד משלבי העבודה עלה רעיון לערבב את הסקיצות שלנו ולשלב בין פרטי הלבוש של כולם: הרגשתי שיכולות השיתוף שלנו אחד עם השני עומדות במבחן, האם יש גבול ואיפה, ההתייחסות ללוח ההשראה המשותף, והייחודיות בתוך הקבוצה״.
״ביום הראשון של הקורס, כשהצגנו את עצמנו בפני הסטודנטים הגרמנים, כל אחד מאיתנו אמר את שמו ומאיפה הוא בארץ, והגרמנים מצידם אמרו כל אחד את שמו וכמה שנים הוא חי בברלין״, מוסיפה דנה זהר, סטודנטית נוספת במחלקה. ״הבחירה הזו, להציג את עצמך לא לפי המקום שבו נולדת וגדלת, אלא לפי איפה אני נמצא היום ואיפה אני בוחר לחיות ולפעול היום, הייתה בשבילי רגע מכונן, שטרף לי לגמרי את כל המחשבות״.
בהמשך עלו לשיחה ולדיון המחקר לצד מושגים של אופנה יהודית ואופנה ישראלית, ומה ההבדל ביניהם. ״בעקבות השיח שהתפתח בכיתה ויחד איתם, עלו אצלי הרבה שאלות״, אומרת זהר, ״אחת מהם היא האם המקום שממנו אני יוצרת קשור למקום שבו גדלתי או ללאום שלי? ואולי בכלל אני רוצה ליצור מתוך מקום נייטרלי לחלוטין, שהיצירה שלי תדבר בעד עצמה, ולא תהיה מיוחסת לתפיסה מסויימת של עיצוב יהודי או עיצוב ישראלי?
״התחושה ששאלות אלו עוררו אצלי שלחה אותי מיד לחשוב, אולי זו הסיבה שכל כך הרבה צעירים מכל העולם, וצעירים ישראלים בפרט, רואים בברלין מן ׳נווה מדבר׳ או ׳אי׳ בתוך אירופה, שבו עם כל ההיסטוריה שלה, אפשר לפתוח דף חדש ועכשווי ולהיות מי שאנחנו רוצים להיות, ולא הילדים של ההורים שלנו, או הנכדים של הסבים שלנו״.
נעם אינגבר
כצפוי, העבודה על הפרויקט עוררה את התגובות ששיתופי פעולה ופרויקטים מסוג זה מזמנים. ״הרגע הכי משמעותי בעבורי קרה עוד לפני תחילת הקורס״, מספרת נעם אינגבר, ״כשישבתי לראיין את אמא שלי על הסיפור המשפחתי שלנו. דרך האלבום הישן, התמונות והסיפורים התחלתי להבין את גודל הפרויקט שאליו עמדתי להכנס. מדובר אמנם בבגדים, באופנה ובהיסטוריה שלהם, אבל גם בחייהם של אנשים אמיתיים ובהיסטוריה של העם שלנו. סיומו של התהליך בתצוגה בברלין – ממש באותו המקום שבו קרה הכול ושבו גם נקטע הכול – היה מרגש בכל כך הרבה מובנים״.
נוי גודקר, שהקולקציה שלה עוסקת בסיפור על סבתא שהסתתרה כילדה בשואה וחזרה כנערה ללמוד בגרמניה כאקט של ״דוקא״, מספרת על התגובות שקיבלה לאחר התצוגה. ״שתי נשים שהתעניינו בעבודה שלי ביקשו לפגוש אותי. כשהגעתי אליהן הן סיפרו לי שהן מאוד התרגשו מאחד הדגמים, שגרם להן ל׳עור ברווז׳. כמובן שזה ריגש אותי: הדגם המדובר היה עם אזכור לתפילין שהיה כרוך על הזרוע.
״שאלתי אם הן יהודיות או שיש להן קשר ליהדות, היות ומהכרויות קודמות, אנשים מחוץ לעולם היהודי לא תמיד מזהים רפרנסים יהודיים כמו הטלית והתפילין. הופתעתי: לנשים לא היה קשר מובהק ליהדות ובכל זאת זה עשה להן משהו והצליח לרגש אותן. אחת מהן סיפרה שיש לה קשר יהודי מרוחק במשפחה, כנראה מצד הסבא, ומשם פיתחנו שיחה מעניינת על היסטוריה, על סבתי ניצולת השואה וכו׳. ריגש אותי לראות שהצלחתי דרך הדגמים להגיע לאנשים שלא ציפיתי שיתרגשו מכך״.
נוי גודקר
The post להחיות זיכרון, ובו בזמן ללמוד על אופנה appeared first on מגזין פורטפוליו.
