במשך 12 שנים, בפריז, עבדה האמנית מארי שֶנֶה כתסריטאית בטלוויזיה הצרפתית, וכתבה תסריטים לסיטקום ולאופרת סבון יומית לצד צוות גדול של כותבים. כתיבה לטלוויזיה מופעלת על ידי אילוצים: יש תסריטאים שכותבים את הסיפור הכללי, אחרים מפרקים את הסיפור לפרקים, ויש אנשים שכותבים סצנות. זו היתה כתיבה ממוסגרת, תחת מגבלות שקשורות לאורך הסצנה, הסט והתקציב. אחרי עשר שנים היא עברה מפריז למרסיי.
״כתבתי בבית, בפיג׳מה״, היא מספרת. ״וכשלא יכולתי יותר לעבוד לבד, מצאתי סטודיו משותף של כמה אנשים שעובדים יחד: מאיירים, מעצבים גרפיים וצלמים. לאחר זמן מה, הסדרה ירדה. נשארתי עם סטודיו, ועם קבוצה יצירתית סביבי. וזה אפשר לי לצאת לדרך חדשה, לקבל פרספקטיבות חדשות, לתכנן פרויקט שלי – רק שלי – ולהוציא אותו לפועל, בלי שיגידו לי ׳תשני את הדמות הזו, תורידי את הדיאלוג הזה׳״.
בתערוכה הקבוצתית שנפתחה במוזיאון פתח תקווה, ״הזדמנות אחרונה לראות״ (אוצרת: דרורית גור אריה), שנה מציגה תיבות נגינה. הסליל המחורר שמאפשר לתיבות להשמיע צלילים, מורכב מצמדי מילים בעברית, צרפתית וערבית. ״חיפשתי מילים שנשענות על אותם עיצורים, ורק התנועות מבחינות ביניהן. העיצורים הם עמודי התווך, והתנועות מאיירות את המילים ומאפשרות לשחק איתן. גיליתי שבעברית ובערבית התנועות הן קווים קטנים ונקודות, שרוקדות סביב העיצורים.
״מצאתי צמדי מילים שהמפגש ביניהם מעניין, שיש ביניהם אינטראקציה, כל עוד ההברות זהות ורק העיצורים משתנים. יש בזה אפקט משחקי: האנשים מפעילים את תיבות הנגינה, הם נוגעים ומפעילים את היצירה. הם שומעים את המוסיקה של המילים, ואז מסתכלים על המבנה החזותי של המילים ומבינים את קשר המשמעות הסודי שהן מקיימות״.
מארי שנה. צילום: R. Alberto
שנה אינה יודעת עברית או ערבית. ״המפגש עם העברית״, היא מספרת, ״גרם לי לרצות להפוך את כל השפות לזרות. במקום להכיר שפות חדשות שלא מוכרות לי, הפכתי גם את השפה שלי ללא מוכרת״. תהליך העבודה כלל מחקר של מילים, שהתמקד בחומר שלהן, בצליל ובדפוס הגרפי שלהן – ולא במשמעותן. ״עבדתי עם עברית וערבית ממקום של חוסר וודאות. עבדתי עם מתרגם בערבית, וקראתי מילון עברי־צרפתי. קראתי בלי להיעצר על המשמעות. העין הסתכלה על הצורה, כדי להרגיל את עצמה לצורה חדשה של אותיות. וחיפשתי מילים שנראות זהות, ושיוצרות שידוכים מרתקים.
״לדוגמה, הקשר בעברית בין מָלון ומִילון, hotel and dictionary, הקסים אותי: המקום שבו אני מתארח, ושדואג לצרכיי – הוא המלון, אבל גם המילון. לא היתה לי דרך לגלות את זה בצרפתית, רק העברית לימדה אותי את זה. והצרפתית לימדה אותי שיעורים אחרים: המילים להימשך (Dure) ולומר (Dire) הן באותם עיצורים, רק התנועות משתנות. לומר זה לשרוד, להימשך, להישאר בעולם״.
כמו שני זרים בחדר שמתאהבים
זו לא העבודה הראשונה של שנה שמערבת שירה, בלשנות, פיסול ומיצג. בכל העבודות שלה היא משתמשת בשפה כדי להגיע אל החומר, או ליתר דיוק, לגלות את החומר ואת סיפוריו. זו משימה בלתי צפויה, משום שהשפה אמנם מבוססת על חומר בעולם: גלי קול שנעים באוויר, סימנים גרפיים על הנייר. אבל היא נוטה להדחיק את חומריותם לטובת המשמעות שלהם; לצלילים ולסימנים יש משמעות שמרוחקת מהם, שאינה קשורה בהם: המילים ״חול״ או ״ברזל״ אינן זקוקות לחומר הממשי של החול ושל הברזל: הן מייתרות אותו.
אולי רק בשירה המילים שבות אל הצליל שלהן, אל המהות החומרית שנטועה בהן. ומארי שנה עושה אמנות של שירה, או דרך שירה. היא נולדה ב־1971 בכפר קטן בדרום צרפת. כשאני שואל אותה לשמו היא מחייכת: חיו בו רק 50 אנשים, הוא אפילו לא מופיע על המפה. הוריה, מפעילי המחאה של 68׳, הגיעו לשם כדי להתרחק מהבורגנות העירונית. אמה היא אמנית ואביה משורר. ״כילדה״, היא מספרת, ״הייתי מוקפת בספרים ונחשפתי לאמנות. זה היה משעמם בשביל ילדה קטנה, אבל זה אילץ אותי למצוא עניין בתוך מה שנחשפתי אליו״.
בגיל 20 היא עברה ללונדון, ועבדה שם כאו־פר. לאחר מכן למדה קולנוע בדנמרק. סביבת הלימודים באנגלית היה משחררת בשבילה: ״נאלצתי להיות ברורה ככל האפשר, להתמודד עם המחסום של שפה זרה. רציתי שיבינו אותי. למדתי את האופן שבו אני יכולה למצוא את עצמי בארץ לשונית זרה, ולהשתמש בנופים שלה כדי לייצר תקשורת״.
הפרויקט הראשון שלה עסק בשפה וברישום. ״בצרפתית יש הטיה לזכר ולנקבה, ויש חוקים שמסדרים את זה. אבל אם מתרגמים את החוקים הללו למילים שאין להם שיוך מגדרי, זה משדך מילים שאין ביניהן קשר. לדוגמה, המילה mot (שמשמעה ״מילה״), היא מילה גברית. אבל אם מוסיפים לה את הסיומת הנקבית, מקבלים מילה אחרת, motte, שהמשמעות שלה היא מהמורה. אלו מילים שונות, שאין ביניהן קשר – אבל כללי השפה יוצרות ביניהן קשר. ״כשאספתי את המילים הללו״, היא מספרת, ״הסתכלתי על העולם בצורה שונה: דברים שלא קשורים זה לזה פתאום מתחברים, כמו שני זרים בחדר שמתאהבים. רציתי לשחזר את הקסם הזה בשביל הצופים. הוספתי לצמדי המילים את האוביקטים: יש נעל ויש ספר טלפונים, והם לא קשורים – עד שחושפים שהשפה קושרת ביניהם, היא מחברת אותם כזכר ונקבה״.
בתערוכה הראשונה שלה, ״זוגות״, שהתקיימה בחנות ספרים, היו אוביקטים שמונחים זה לצד זה, ורק חוקי השפה מחברים ביניהם. ״זה משחק מדהים״, היא אומרת. ״הוא מאפשר להבחין בעולם דרך השפה, ובשפה דרך האוביקט. החיבור בין שני האוביקטים הללו מייתר את הצורך לספר סיפור: שני האוביקטים קשורים זה לזה בגלל כלל של השפה הצרפתית, ומעבר לכך אין בהם קשר. אבל פתאום, החיבור מאפשר לסיפורים לצאת״.
מקריאה אנכית לקריאה אופקית
שנה אוהבת חוקי דקדוקיים. ״אני לוקחת כללים מאוד ברצינות – ואני מושכת אותם עד לקצה. אני מפעילה אותם על העולם. קשה לי לכתוב בעצמי: זה תהליך כואב והתוצר הוא לא בדיוק כל מה שרציתי. ולכן אני חוזרת לכתיבה מכיוון אחר: מהיסודות, מהתחביר ומהדקדוק. שם נמצא המרחב שמאפשר לי לכתוב בלי לכתוב, בלי שזו תהיה אני שכותבת. השפה כותבת את עצמה, כי אני מאפשרת לה״.
הפרויקט הבא שלה השתמש בביקורות ספרות בעיתונים. היא קראה טורים של ביקורת, וזיהתה משפטים לא צפויים במעבר מטור לטור – במקום לקרוא אנכית, טור אחר טור, כמו שמקובל בקריאת עיתונים, היא קראה אופקית, כמו בספרות. השורה קופצת מעל הרווח, אל השורה שמימינה. ״רציתי להוציא לאור את הסודות שנמצאים שם, נתונים למבט שלנו – אבל אנחנו לא מביטים בהם, לא מודעים להם. גיליתי שם שירה״.
שנה המשיכה לגשש אחר הלא־מודע של השפה. ״התחלתי לזהות מילים שמורכבות משתי מילים, חילקתי מילים במקף, כדי לראות מה המשמעות שנמצאת בתוכן. התחלתי להבחין באירועים בתוך השפה, בהפרעות קטנות, בהפתעות. לדוגמה, המילה בצרפתית ״צוות״ מתפרקת לשתי מילים: ״ללכת״ ופחד״, כך שצוות הוא גם go fear״. בפרויקט הבא שלה, ״מילות זווית״, היא עבדה עם טיפוגרף כדי למקם את המילים הללו על קירות המצודה של מונטה כריסטו מחוץ למרסיי. היא שם שתלה מילים מחולקות, שמדברות עם החלל ומגיבות לו, יוצרות בו התרחשות של הפתעה.
העניין ביחסי הגומלין בין הסודות של השפה לבין הנוף הפיזי, הובילה אותה גם ל״פרויקט ההד״. ״יצרנו מפה של אתרים באזור ההרים בדרום צרפת, שיש בהם חללים שמאפשרים אפקט של הד. המפה כיוונה לאתרים הללו, ושם ניתנו הדרכות למשפטים ספציפיים שיש לומר בקול רם. ההד שחוזר מההרים חוזר ומשלים את המשפט. אלו מרחבי טבע ללא שפה בכלל, ובכל זאת המשפט שאתה מציע להרים מקבל תוקף: הם יענו לך, הם ישוחחו איתך. ולפעמים יסרבו להחזיר לך הד: זה תלוי בשלג או בגשם, בכמות העלים על העצים. אבל לפעמים זה עובד כמו קסם: אז יש תחושה שיש משפטים שטובים למקום מסוים ולזמן מסוים, לשיחה הנכונה עם הטבע, למנחות הנכונות שמגישים להרים״.
הטיפול האמנותי בשפה יכול ליצור יצירות שכלתניות. אולם שנה מסרבת לקיטלוג הזה: ״זו עבודה שמייצרת גילוי, סיפור, משחק. מפגש ביננו לבין העולם״. בעבודתה הנוכחית במוזיאון פתח תקווה, אלמנט המשחק – סיבוב המנואלות של תיבות הנגינה, האזנה לצלילים וגילוי המילים הדומות והשונות שמנגנות את עצמן – יוצר התרחשות ואינטראקציה בין האנשים, ובינן לבין סודותיה של השפה.
צילום: אלעד שריג
The post מארי שֶנֶה: ״לומר זה לשרוד, להישאר בעולם״ appeared first on מגזין פורטפוליו.
