אדם שאיבד את זכרונו וחייו לכודים במעגלי זמן קצובים; מעבר בלתי מורגש בין מציאות לחלום בלהות; אדם שחוזר לבית ילדותו לחפש את תחושת השייכות האבודה, ומודד את הזמן החולף בטפטוף מים מבלוק של קרח – עבודות הווידאו של היראקי סאווה מרכיבות עולם הזוי אך אפשרי, משכבות של דימוי ותודעה. במבט ראשון הן נראות כגלויות ישנות ואידיליות בשחור לבן. הצבעים נכנסים בשקט, התנועה על גבי המסך איטית וחלומית.
בתערוכת היחיד הראשונה שלו בישראל, ״מקום אחר״, במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע, בחרה האוצרת, אתי גלס גיסיס, להתמקד במספר קטן של יצירות, בהתאמה למרחב. ״יצירתו של סאווה היא מסע אל ׳מקום אחר׳ הקיים בנבכי זכרונו״, מתארת גיסיס. ״עולמו הדיגיטלי נבנה בדרך עמלנית, משכבות של דימויים הלקוחים מהבית ומהטבע, מהקרוב ומהרחוק ומשתלבים בהרמוניה. מחזוריות, מעגליות ורעיון הזמן הם מוטיב חוזר בעבודותיו״.
עבודותיו מוכרות בישראל מתערוכות קבוצתיות שהוצגו בעבר במוזיאון ישראל בירושלים ובמוזיאון חיפה בין היתר. אבל אופי עבודותיו משתלט ומשנה את תחושת הזמן והמציאות של הצופה – גם כשזהו מפגש ראשון שלו עם החוויה. סאווה גם נוהג לחזור ולערוך עבודות מתקופות שונות ולהציג גרסאות שלהן, כך שלעתים הן מזוהות אך שונות.
היראקי סאווה, מתוך ״סממן״
מתוך ״סממן״
״עברתי לאנגליה ב־1996, למדתי אמנות ועיקר עבודתי הייתה בפיסול אבל כבר אז עניין אותי יותר המדיום של אמנות מבוססת זמן. ניסיתי להגיע לשם תחילה באמצעות פיסול קינטי, להוסיף תנועה לפסל הדומם, ומשם הגיע המעבר לעבודות וידאו, שאותן אני רואה כפיסול לאורך משך זמן״, אומר סאווה.
״את הסרט הראשון שלי עשיתי ב־2002 – צילמתי מטוסים בחלל בדירה הפרטית שלי. שאלתי את עצמי מה היה אילו מטוסים טסו בבית, כמו שאנחנו טסים ממקום למקום בעולם… צילמתי את המטוסים (מטוסי צעצוע) חולפים בין הסלון וכיור האמבטיה וחדר השינה. לאחר מכן נמשכתי לעומק המדיום של הווידאו יותר ויותר – גיליתי שאני פשוט אוהב לשלוט בזמן, זמן הוא המדיום שלי״.
גמישות מערערת
במילים אלה הוא מתאר את תהליך הבחירה שכמו ״מצא אותו״. אולם בפשטות התיאור הוא אינו מגלה את האיכויות הייחודיות שהופכות את סרטיו לסוריאליסטיים וחלומיים, כאילו שורה עליהם כישוף. בעולמו קיים טשטוש גבולות בין חוץ לפנים, בין טבע לתרבות ובין דומם לתנועה. התוצאה דומה לחוויית הקריאה בספריו של הרוקי מורקאמי – בהם קירות נעלמים וזמנים משתבשים; מעליות עולות לקומות שאינן קיימות או יורדות אל מרתפים אינסופיים, וגבולות העולם והשחקנים בו מגלים גמישות מערערת ומציבים את הקורא (ואת גיבורי הספר) במצב תמידי של חוסר יציבות.
מתוך ״Within״
סאווה חי כבר יותר מעשרים שנה באנגליה, אבל העבודות – גם אם הוא עצמו אינו רואה זאת – נטועות עמוק בתרבות המוצא היפנית. או כפי שניסחה זאת גיסיס: ״גם כשהוא משתמש בחומרים מערביים יש כאן כל כך הרבה יפניות, גם מבחינת המקצב וגם בצבעוניות האפורה, אור וצל, לי זה מזכיר ציור דיו יפני״.
הסרט הפותח את התערוכה ״סממן״ נעשה בעקבות מקרה של חברו של האמן, שעבר תאונה ואיבד את זיכרונו. ״הוא יכול לדבר אבל לא זכר דבר. אצלי להיפך – הדמיון שלי ויזואלי והרבה פעמים אני עובד עם תמונות מהראש שלי, כמו זכרונות בלתי מילוליים. למעשה הסרט עשוי מתמונות שהן לא לגמרי זכרון, יותר דמיון״, הוא מסביר. האדם שאיבד את זכרונו מנווט בתוך דירה רעועה, חלקים דמויי מנגנון של שעון מופיעים לפניו ומסביבו וזכרונתיו מפורקים ומורכבים בחזרה.
מה שקושר בין חוויית הפגיעה של אובדן הזיכרון לבין חוויית ההיזכרות של סאווה הוא מימד הזמן. כפי שהוא עצמו מסביר: ״במקור תכננתי שעמוד בחלל פטפון שינגן פס קול לסרט מתוך תקליטי ויניל – בעלי חריצים מעגליים אינסופיים. זה חלק מהדימוי. אם צריך לתמצת את העבודה לביטוי סימבולי יחיד – תהיה זו המילה זמן. מכניזמים ומערכות שונות שאני מרכיב כדי לייצר את הדימוי שלי. אני אמנם עובד בווידאו אבל זה עבורי כמו חזרה לפיסול: אסמבלז׳ שמתלכד לכדי ביטוי ויזואלי רב שכבתי״.
היראקי סאווה מתוך "Within״
היראקי סאווה, מתוך ״פנטזמגוריה״
סאווה התפרסם בזכות עבודות ומיצבי וידאו מורכבים, שבהם נוצרים מצבים פסיכולוגיים עוצמתיים המשלבים בין הדמיון של האמן למציאות הסובבת אותו. ביצירה ״8 דקות״ אחת היצירות המוקדמות שלו מ־2005, נפרש חלום בלהות שבו הטבע משתלט על בית ריק מדייריו. סאווה משנה את תפיסת המציאות המוכרת לנו ויוצר מקום אחר, פרי דמיונו, בו הבית המוכר והטבע, מציאות וחלום, משתלבים יחד. הוא עושה זאת מתוך רגישות מיוחדת לאור ולצל, לטבע ולמקצב.
כשהוא משחק במימד הזמן לא מדובר רק על שינוי תפיסת הרגע ותחושת חלום, אלא גם במעבר חופשי בין עולמו הבוגר לתמונות שרבים מאיתנו משייכים לעולם הילדות. ואולי זו הפריבילגיה של האמן – שמצליח לחיות בכמה עולמות בו זמנית, ומדי פעם מזמין את הצופים להצטרף. ״אני מדמיין משהו קורה בבית כשאני לא נמצא. החפצים מקבלים חיים – סוס נדנדה מתנועע ובעצם לא מגיע לשום מקום, נאבק לעשות דרך בתוך הדמיון״.
היראקי סאווה, מתוך עבודת וידאו ״שמונה דקות״
The post היראקי סאווה: סוריאליזם בחדר הילדים appeared first on מגזין פורטפוליו.
