Yuval:
בוקר טוב ענבל. מה שלומך?
Inbal:
בוקר טוב, שלומי טוב
Yuval:
יפה. קודם כל אני רוצה לספר שביקרתי בשבוע שעבר בתערוכה, ומאז העבודות שלך לא עוזבות אותי. יש בהן משהו מאוד פואטי
Inbal:
מרגש אותי שהעבודות שלי נוגעות באנשים
Yuval:
כן: משהו בטקסטיל, בטקטיליות, בתכנית האדריכליות, במושג הזה של בית.
ספרי קצת על התהליך, מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה, לעבודות
Inbal:
בפברואר הייתי בת 50 ולא רציתי לקפוץ ממטוס או לטפס על הקלימנג׳ארו, אז החלטתי ״להתאבד״ ישר על תערוכה. יש המשכיות, תמיד ציירתי, אבל החידוש בעבורי היה לעצור ולאפשר לעצמי תהליך של בדיקה וחיפוש, שבמסגרתם התגבש לאט מילון צורני וחומרי שבאמצעותו נגעתי בתמות שמעסיקות אותי
Yuval:
רגע לפני שנמשיך עם התערוכה, ספרי קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר
Inbal:
נולדתי בירושלים, אני זוכרת את עצמי הולכת ברגל לבית הספר, לצופים ולשעורי פסנתר, ומדמיינת איך אפשר לתכנן לדוגמה אוטו או בית. יש לי זכרונות טובים של טיולים, של פאזל בחורפים והרבה שוקולד. אחר כך למדתי עיצוב גפרי בבצלאל, עבדתי במשרד עיצוב, אבל מהר הבנתי שאמנות מבחינתי היא תקשורת אז הלכתי ללמוד טיפול באמנות
Yuval:
ומתי התחיל העיסוק באמנות שלא לצורך טיפול? ואיזה מן אמנות עשית?
Inbal:
אמנות היא דרך חיים: אני חושבת טוב יותר עם עפרון ביד. אני מציירת לילדים שלי פתקים של בוקר טוב עם הסנדוויצ׳ים, ובלילה אני תופרת, רושמת ומנסה להבין את מה שאולי קשה לי – איפה אני נגמרת ומשהו אחר מתחיל
Yuval:
והחיבור לתכניות אדריכליות ולטקסטיל?
Inbal:
מסקרן אותי הגבול: השטח שתוחמים והקו שמסמן את מקום המפגש העדין הזה; פנים וחוץ, שקוף ואטום. יש מקום שהוא נפח וממלאים אותו בתוכן. וכמו הגוף, גם הבית הוא מרחב מחייה אינטימי שמייצר משמעות. העיסוק במבנה נובע מענין שיש לי באופן שבו מתהווה מבנה אדריכלי: שמלה לגוף או בית לחיי יום־יום מהווים גבול בין פנים לחוץ, בין אישי לציבורי. גבול הוא גם נקודת מגע וגם פני שטח.
אני מזדהה עם מה שכתב דידייה אנזייה בספרו ״אני עור״: ״מעטפת המילים היא המכוננת את הגוף, מכילה אותו, עוטפת אותו, מסדירה ומכוננת את גבולותיו. גבולות הגוף הם המהווים את האני, הוויתו הגופנית, הקונקרטית והסימבולית״
Yuval:
אם אני זוכר נכון יחסית יש הרבה גפיים בתערוכה. אני צודק?
Inbal:
כן
Yuval:
תגידי על זה משהו? למה דווקא ידיים ורגליים?
Inbal:
אני מנסה לפגוש באומץ את המקום הפחות חזק והמשתנה כרגע בתוכי, לתת לכאב להיות, לא לברוח. אובחנתי עם פרקינסון ב־2013. אני לומדת ומסתכלת על השינויים, מתעדת ומאמינה שאם לא ניגע בכאב הוא יהפוך לסבל. נדמה לי שהאמנות מזמנת לי התבוננות שמייצרת הזדמנות לעקוב אחרי שינויים דינמיים – כל זה מאפשר לי קבלה וממנה נוצר מבט לא מבוהל שמפנה מקום לקבלה. מתוך הקבלה יש שליטה
Yuval:
מעניין. וזה לגמרי עובר בעבודות, אני שמח שאנחנו מדברים, את ממש נותנת מילים לתחושות שליוו אותי בימים האחרונים. ויש לי עוד שאלה: מה את יכולה לספר על תהליך העבודה עם טלי תמיר, אוצרת התערוכה?
Inbal:
אני מכורה לשקט, עובדת בלילה אחרי שסגרנו את היום והילדים ישנים. אחרי שהעזתי לדמיין תערוכה, יוני זלצמן שהוא חבר, הכיר ביני לטלי. בהתחלה קצת נבהלתי ממנה, אנחנו באות ממקומות שונים: היא בת־בית בעולמות רחבים, חלק משמעותי בעולם הומנות הישראלי, מכירה, ועומד מאחוריה ניסיון רב שנים ומרשים של אוצרות. ההסכמה שלה ללוות אותי בתהליך נתנה לי ביטחון. העין המיומנת שלה זיהתה כיוונים ועזרה מאוד בגיבוש גוף העבודות לתערוכה
Yuval:
את יכולה אולי לתת דוגמה למשהו שטלי אמרה שעזר לך להתגבש? איזו עצה? תובנה?
Inbal:
נדמה לי שנורא קשה ללוות תהליך יצירה. חשוב לתת זמן לחיפוש ולהליכה לאיבוד. העין המקצועית של טלי אפשרה לי ונתנה לי ביטחון וזמן להתגבש ולדייק את הקול שלי
Yuval:
יפה! משהו חשוב נוסף לפני שמסיימים?
Inbal:
גם בתערוכה ובכלל בחיים יש תהליך קוגניטיבי שמנסה לפגוש יצירה. שטח הפנים רחב, אני ארזתי את עצמי בנקודת זמן ונחשפתי על קירות הגלריה. נדמה לי שבסופו של דבר הקסם הוא לאפשר לעבודות קיום עצמאי ושהן יהיו באינטראקציות שונות: היצירה לא מוגבלת רק בתוכן שאני יצקתי בה. היצירה היא פתח – למפגש, לשינוי ולהתרגשות
The post ענבל ולדמן בן דור: ״כמו הגוף, גם הבית הוא מרחב מחייה אינטימי שמייצר משמעות״ appeared first on מגזין פורטפוליו.
