כבר כשהייתי בן שמונה, כשהתחלתי לצייר, הבנתי שכדי לדעת מי אני ומה מעניין אותי אני צריך להביט על הסובבים אותי, על הקהילה שלי. הקשר בין קהילה ואמנות נרקם אצלי כתלמיד בבית הספר הדמוקרטי, שם מצאתי חופש ללמוד מתוך סקרנות, בקהילה של מורים ותלמידים, קהילה המושתתת על כבוד הדדי וסבלנות לאחר.
הרעיון הזה המשיך לחלחל בי גם שנים לאחר מכן, כסטודנט לאמנות. זו הסיבה שהחלטתי לבדוק אם יש דרך בה אוכל לשלב בלימודי גם עשייה חברתית. אז התחיל הקשר שלי עם שני נערים על הרצף האוטיסטי מבית הספר הניסויי בירושלים. אחת לשבוע הם היו מגיעים אלי כדי ללמוד וליצור עבודות הדפס. התקשורת בינינו נעשתה דרך מחשבי לוח מותאמים במיוחד עבור משתמשים המתקשים בדיבור. הצורך בשיתוף פעולה מתמיד כדי להפיק דימוי יצר בינינו דיאלוג מיוחד, שבו כל קו או צבע דרש שיתוף פעולה. השעות שביליתי איתם הפכו לאחת מהחוויות המשמעותיות בחיי. דרכן ראיתי בפעם הראשונה כיצד עשייה של אמנות יכולה להפוך לזירה של דיאלוג ושיח במקום שבו הדיבור אינו אפשרי.
מתן אורן (צילום מ״ל)
היום אני חי בתל אביב ועובד למעשה בשני סטודיואים, האחד בדרום תל אביב, שם נמצאות רוב העבודות שלי, והשני בצפון העיר – בבית הספר משה שרת. לסטודיו הזה הגעתי כחלק מהלימודים לתואר שני לאמנות בבצלאל, בזכות מלגת תוכנית ״עמיתי בצלאל״ של קרן אדמונד דה רוטשילד, האקדמיה בצלאל ועמותת לצאת מהקופסה. זהו בית ספר יוצא דופן ובו לומדים יחד ילדים לקויי שמיעה, ילדים על הרצף האוטיסטי וילדים שזהו להם בית הספר השכונתי. הייחודיות של בית הספר והמורכבות שבו מצליחים להפתיע אותי ולרגש אותי בכל פעם מחדש.
הקשר בין עשייה אמנותית לפעילות חינוכית הוא הדדי. בשתיהן המחשבה על אופן הפעולה, המדיום שבו אתה פועל כמו גם הדרך שבה אתה מלמד, הן שנותנות תוקף לפעולה. המדיום של העבודה משתנה ומדייק את עצמו ביחס למטרות שאנו מציבים לעצמנו. כמו שבהוראה אותו נושא יכול להתפתח בכיתה ולהשתנות מול כל ילד וילדה, כך כל מחשבה או שאלה שאני מעלה בסטודיו מקבלת אין־סוף פתרונות ורעיונות מצד התלמידים.
הסטודיו פתוח בכל הפסקה והילדים, מקבוצות גיל שונות ועם צרכים שונים, יכולים להעביר את ההפסקה בדרך אחרת – ביצירה חופשית. היה חשוב לי להבדיל את העבודה בסטודיו משאר לימודי האמנות והיצירה. העבודות בסטודיו הן עבודות רישום, כמעט תמיד בשחור־לבן ולרוב בעיפרון. רציתי לראות עד כמה אפשר להרחיב את האמנות מתוך הצמצום הזה, רציתי לעשות את זה דווקא בבית ספר שבו השפה והתקשורת הן נושאים מאתגרים.
הרישום דומה לכתיבה ולטקסט, אך הוא מאפשר הבעה חופשית ופותח פתח ליצירתיות. הילדים מגלים שבאותו עיפרון שבו הם כותבים בכיתה אפשר ליצור באין־סוף גוונים.
קירות הסטודיו הם גלריה דינמית של הילדים, זו ההזדמנות שלהם להביע את עצמם. לפעמים, כשהעבודה בסטודיו גולשות החוצה, כשאמא שולחת לי הודעה איך אפשר לעזור לילדה ליצור עוד מחוץ לבית הספר, או שואלת אותי באיזה עיפרון השתמשנו; כשילד מגיע לסטודיו עם ציור שהכין בבית – אז אני מתרגש במיוחד.
הרעיון שהכרתי לראשונה כתלמיד בבית הספר מלווה אותי עד היום: הסקרנות שנמצאת בך לא יכולה להתממש בלי להבין את המשמעות של אדם בתוך הקהילה, ובלי להכיר בכך שלצד הסקרנות צריך לתת הרבה כבוד לייחודיות שלך ולשונות של הסובבים אותך.
מתן אורן הוא בוגר תוכנית ״עמיתי בצלאל״ של קרן אדמונד דה רוטשילד, האקדמיה בצלאל ועמותת לצאת מהקופסה. כיום הוא מדריך עמיתים חדשים, בשנת הפעילות שנפתחה בחודש שעבר.
The post לצייר במקום שבו הדיבור אינו אפשרי appeared first on מגזין פורטפוליו.
