כבן למהגרים מצ׳כוסלובקיה, השאיפה המרכזית של אנדי וורהול הייתה להתקבל. לאורך כל חייו הוא חש עצמו אאוטסיידר ופעל באופן בלתי פוסק כדי להוכיח שהוא לא אפיזודה שתחלוף בתום 15 דקות של תהילה. לאחת התערוכות הראשונות שלו נתן וורהול את הכותרת ״ההצלחה היא עבודה בניו יורק״ (Success is a Job in New York) וכדי לשמר את ההצלחה עסק באופן אינטנסיבי במגוון מדיומים רחב במיוחד, שכלל, בנוסף לאמנות פלסטית גם קולנוע, מוזיקה, פרסום ועיתונות, על מנת להישאר תמיד רלוונטי ולהיות במרכז העניינים.
המטרה שהציבה לעצמה דונה דה סאלבו, אוצרת הרטרוספקטיבה של וורהול, Andy Warhol – From A to B and Back Again שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון וויטני בניו יורק (ותוצג עד 31.3.19), הייתה להציג את וורהול כאמן בעל מישנה סדורה ומגובשת, שהתפתחה לאורך שנות עבודתו – וזאת בניגוד לדימוי השטחי הרווח, כאילו עסק ב״הכול״ כל הזמן. התערוכה, חסרת תקדים בהיקפה, מצליחה להעביר משהו מכך, אולם בדרך וורהול מאבד מעט מהברק שלו על חשבון הדידקטיות: אווירת המחתרת של ראשית הדרך, והניהיליזם הבוהמייני שבא אחריה, לא מורגשים בחללים הלבנים והסטריליים במוזיאון.
לוורהול לא נערכה רטרוספקטיבה בסדר גודל כזה מאז מותו. הסיבות לכך רבות, ביניהן שערוריות שונות שנקשרו בקרן אנדי וורהול, שנוגעות לאישורי אותנטיות ולמניפולציות במחירי עבודותיו. נדרשה עבודה של כמה שנים לקבץ יחדיו כ־300 יצירות אמנות מ־100 משאילים שונים.
אנדי וורהול, מאו 1972. The Andy Warhol Foundation Inc. / ARS New York
התהוותו של אייקון תרבות
וורהול ראה באמריקה של אמצע המאה ה־20 סתירה פנימית בין חדשנות וקונפורמיות, ועל המתח הזה הוא שיחק והוסיף לו נדבך, שדן בערכי אמנות מול מסחריות. הוא חקר את הסמלים והסימנים של החברה, תוך שהוא מציג קופסאות שימורים של מרק קמבל או בקבוקי קוקה־קולה. בדיקת הגבולות שלו לוותה בחיפוש מתמיד אחר הדבר הבא.
מסלול התערוכה מתקדם בסדר כרונולוגי, ומעלה שאלות שעוסקות בתקשורת ההמונים ובתרבות הסלבריטי׳ס, כגון מי נכנס להיסטוריה, למה ואיך? כיצד מתקבע אייקון תרבותי? מי מחליט מה נכנס לאתוס? באופן לא מקרי, וורהול עצמו הפך לחלק מנושאי המחקר, ומקומם של הפורטרטים העצמיים שלו לא נפקד מהתערוכה.
בתחילת הדרך פוגשים את וורהול הצעיר, הרושם ביד בוטחת ומנהל חיים לא שגרתיים. הוא מצייר ״למגירה״ דימויים אירוטיים אינטימיים. בתחילת שנות ה־60 וורהול מחליט על מייק־אובר: הוא משנה את שמו מוורהולה לוורהול בנסיון למחוק את מקורותיו כמהגר, הוא עושה ניתוח אף ומתחיל לחבוש פיאות באופן קבוע.
דה סאלבו מכנה אותו ״חלוץ בגיוס המונים״ כיוון שנהג להתייעץ עם אנשים רבים לגבי כיווני עבודה חדשים. כך לדוגמה, את בקבוק הקוקה־קולה הראשון צייר בשתי גרסאות – אחת אקספרסיבית והשניה בעלת אופי מכני, בה יד האמן כמעט ואינה מורגשת. הוא הזמין שני גלריסטים, אוצר וקולנוען, שיביעו דעתם לגבי הגרסה המועדפת. הארבעה בחרו באופן גורף בגרסה השניה, שהעבירה לדעתם את רוח התקופה – ״זוהי התקופה שלנו, זה מי שאנחנו. זה כל כך יפה ועירום״. וורהול השמיד את הגרסה הראשונה.
פוליטיקה צבעונית
בתחילת דרכו עבד וורהול בתעשיית האופנה והפרסום, ובין השאר אייר נעלי נשים עבור המותגים הגדולים. שם הוא הטמיע את ערכי המסחריות לצד הרגישות לפרינט, ועין חדה לגבי היכולת לשכפל ולהדפיס את הדימוי באופן סדרתי. כשהעביר את האיכויות הללו ליצירותיו הצבעוניות הופכת להיות מרכזית בעבודתו. יש המשווים את החדשנות של וורהול בשימוש בצבע לזו של ון־גוך ומאטיס. הצבעוניות העזה והשילובים הבוטים של גוונים חיים במשטחים אחידים הפכו לסימן ההיכר שלו, ועוברים כחוט השני בעבודותיו.
הפנייה להדפסי משי הייתה פריצת דרך שבידלה את וורהול מהאמנים בני זמנו, כמו גם מאלה שקדמו לו. בתוך המסורת המקדשת את מגע יד האמן, וורהול בנה מפעל. במפעל הזה בחורים צעירים, לרוב ללא חולצה, פעלו כמברשות בידו, כאקט אירוטי כמעט. הוא חילק את ההוראות ובדק את התוצרים אולם לרוב ידו כמעט שלא נגעה ביצירות.
בחלל בו יצירות ידועות משוכפלות עד זרא, של מרילין מונרו, אלביס פרסלי, המונה ליזה ואליזבת טיילור, בולטת העבודה Large Sleep צילום של מאהבו של וורהול ישן, המודפס פעמיים על לוחות זכוכית. גם כאן יש שכפול: הפריים לקוח מתוך סרט שלם שהקדיש לו האמן. עבור הצופים, הריגוש של גילוי היצירה הבלתי מוכרת בלב התערוכה מזכיר מחדש את הריגוש במפגש הראשון עם האייקונים השגורים.
לוורהול היה גם צד פוליטי, וכחלק מסדרת האסונות שצילם, ממנה מפורסמות במיוחד תאונות הדרכים, הוא יצר גם דימויים מחאתיים. הכיסא החשמלי מצמרר בצבעוניותו, בחלק מהגרסאות נדמה כמעט אבסטרקטי. פורטרטים של נידונים למוות שימשו לו נושא לעבודה. ב־Mustard Race Riot וורהול מציב שכפול של צילום ממגזין לייף, שבו שוטרים אוסרים פעילי מחאה שחורים, כשהם מלווים בכלבים מאיימים, אל מול משטח צבע נקי וריק. הוא נותן למתבונן להשלים את התמונה. לאלה מצטרפים הפורטרטים של מאו ושל ג׳קי קנדי אחרי רצח בעלה, ומשלבים את הפוליטי עם הסלבריטי.
נגע במוות וחזר
יום שני, ה־3 ביוני 1968, החל כיום שגרתי עבור אנדי וורהול – הוא קם מאוחר, התפלל יחד עם אמו (שגרה איתו), והלך לקנות משהו בבלומינגדייל׳ס. אחר הצהריים הגיע ל״מפעל״ עם החבר שלו, שם המתינה לו כבר ואלרי סולאנס, מעריצה שגם השתתפה כניצבת בכמה מסרטיו. לפתע שלפה סולאנס אקדח וירתה שלוש פעמים בוורהול, שהתחנן על חייו, וכן בכמה מאנשי הצוות. היא נמלטה ומאוחר יותר באותו יום הסגירה עצמה למשטרה. היא הסבירה שהייתה חייבת לירות בוורהול כיוון שהייתה לו שליטה רבה מידי על חייה.
וורהול נפצע קשה והרופאים כמעט איבדו תקווה אחרי מספר נסיונות החייאה. הוא נגע במוות וחזר לחיים, אולם סבל מהפציעות הללו למשך שארית חייו. העבודה האחרונה שהשלים לפני נסיון ההתנקשות הייתה מסדרת הכיסא החשמלי.
אנדי וורהול, כסא חשמלי גדול, 1968. The Andy Warhol Foundation Inc. / ARS New York
וורהול ובסקיאט בציור משותף
הסעודה האחרונה בהסוואה
בתחילת שנות ה־80 פגש וורהול את ז׳אן מישל בסקיאט הצעיר ואימץ אותו כבן טיפוחיו. בסקיאט העריץ את וורהול וצייר אותו כמה פעמים. השניים גם שיתפו פעולה ויצרו כמה עבודות משותפות – שתיים מהן מוצגת בתערוכה.
בהמשך אותו עשור עבודותיו של וורהול הופכות קודרות יותר ומשקפות את המציאות סביבו. היו אלה השנים שבהן רבים מחבריו התמודדו עם מחלת האיידס והוא היה עד למאבקים קשים שנגמרו במוות ידוע מראש. גם בסקיאט מת ממנת יתר של סמים. בתקופה זו הפכו הקנבסים גדולים יותר מאי פעם, אולם האמן עוסק במחיקות: 63 מונה ליזות בלבן נעלמות על הרקע הלבן גם הוא. הסעודה האחרונה של דה וינצ׳י מסתתרת מאחורי הדפס בדוגמת הסוואה צבאית.
וורהול נפטר ב־1987 מסיבוכים לאחר ניתוח בכיס המרה, שנפגע 20 שנה קודם לכן, בעת שנורה. פרויקט החיים שלו נותר לא גמור. יכול להיות שבנסיבות אחרות היינו מבינים אותו אחרת.
כרזת התערוכה
The post אנדי וורהול בוויטני: עוד 15 דקות של תהילה appeared first on מגזין פורטפוליו.
