דם ואש ותמרות עשן, זה מה שתופס את העין (ומוכר עיתונים וכרטיסים לתערוכות) אם לשפוט לפי תמונת השנה שבחרו שופטי תחרות World Press Photo – WPP – התחרות העולמית לצילומי עיתונות. התערוכה הבינלאומית השנתית של צילומי עיתונות, שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, מגיעה לכאן כחלק ממסע בין 150 ערים ב־100 מדינות בעולם. בישראל היא מוצגת מזה 16 שנה, ולצידה ״עדות המקומית״ תערוכה־בת ייחודית לישראל, שמציגה צילום תיעודי וצילומי עיתונות מהשנה האחרונה בזירה המקומית.
תמונת השנה של WPP היא תמונתו של צעיר בהפגנה נגד הקריסה הכלכלית והפוליטית בוונצואלה, שמנסה להימלט מזירת ההפגנה כשלהבות אש אוחזות בגבו. לעומתה, תמונת השנה שנבחרה בעדות מקומית היא רגע מכריע מסוג אחר: צילום של אוליבייה פיטוסי, שתפס את צילום הסלפי המפורסם של אורן חזן עם ראש הממשלה וחברי הקואליציה, לאחר ההצבעה הראשונה על חוק הלאום. חזן, עם מכנסי הג׳ינס הלבושים נמוך מקו התחתונים והחולצה החושפת כרס, נבחר ציבור מהסוג הקשה לעיכול. ראש הממשלה לצידו בעניבה אדומה שלדברי שופטי הפרס יכולה לשמש ״תמרור אדום״. הצילום התפרסם עוד יותר לאחר שקריקטורה של אבי כ״ץ, שנעשתה בעקבותיו ברוח ״חוות החיות״ של ג׳ורג׳ אורוול, הביאה לפיטוריו ממשרתו בג׳רוזלם ריפורט. כך הפכה התמונה גם לרגע מכריע בשאלת חופש הביטוי בעיתונות.
״סלפי חוק הלאום״. צילום: אוליבייה פיטוסי, הארץ
השופטים כתבו בנימוקיהם: ״לא פחות משחוק הלאום מסמן את התהליך שעוברת החברה בישראל מדמוקרטית ליהודית ויש האומרים מדמוקרטית לגזענית – הצילום מציג לנו את הרגע שאחרי ההצבעה. זהו רגע של השתחררות ופורקן שבמרכזו מוצגת עניבה אדומה אותה עונד ראש הממשלה כתמרור אדום. לצדו ניצבים חברי הכנסת התומכים בחוק כמראה של החברה בישראל״.
במקום הראשון בצילומי סדרות זכתה סדרת צילומים של בארי תליס, שמזה ארבע שנים מתעד רגעי אקסטזה במהלך אירועים וטקסים דתיים. תליס מסתובב בין בני עדות שונות והשופטים מציינים שלמול תמונת ״חוק הלאום״ הסדרה מדגישה את חופש הפולחן והדת של עדות שונות בישראל הדמוקרטית ואת החופש שביצירת האמנות. ״יהודים, נוצרים ואתיופים ברגעים אקסטטיים אל מול מצלמתו של צלם וירטואוז המחזיר את האמון באמנות וביכולתו של המדיום להציע תיעוד של רגע שמפעים לבבות״.
בקטגוריית החדשות זכתה במקום הראשון תמונה שצילם איליה יפימוביץ, ובה צעיר פלסטיני מזנק מעל גדר במהלך עימות עם חיילי צה״ל, במהלך ההפגנות בגדה המערבית בעקבות הודעתו של נשיא ארצות־הברית, דונלד טראמפ על העברת השגרירות לירושלים. הצילום דומה כל כך לתמונת השנה של התערוכה הבינלאומית, עד שאנו עלולים להיקלע לבלבול – מי הטובים ומי הרעים בסיפור הזה? בשניהם הצעיר שבפוקוס בורח מהאש והעשן שמטיחים בו השלטונות כשאת פניו מסתירה מסיכת גז, שהופכת אותו לבלתי מזוהה או לפנים כלל אוניברסליים. הדמיון מוכיח עד כמה קל לתפוס עמדה צדקנית לנוכח העוול שנגרם לאנשי ונצואלה העשוקים, יותר קשה להחליט עם מי להזדהות כשחיילי צה״ל אוחזים בנשק.
תמונת השנה בתחרות הבינלאומית: רונאלדו שמידט, ונצואלה, Agence France-Presse
שריפות בעוטף עזה. צילום: אמיר כהן, רויטרס
צילום: מארק ישראל סלם, ג'רוזלם פוסט
את הדילמה הזו באה ומיישבת (או מעצימה, תלוי את מי שואלים) סדרת החדשות הזוכה: צילומים של אמיר כהן: עפיפוני תבערה, שריפות, עשן ורקטות בשדות יישובי עוטף עזה, לאורך כמעט שנה שלמה. צילום של מארק סלם שמציג זוג מתנחלים מניפים את ילדם מול פני ההרים והעולם – כמעין מלך אריות אנושי – זכה בקטגוריית חברה וקהילה. אם טמונה בו הבטחה לדורות הבאים הרי שיחד עם ארץ ונחלה הם יירשו סכסוך דמים בלתי נגמר.
דואליות ורב משמעות שוררות בחלק גדול מהצילומים בתערוכה, שההקשר (שממנו הוצאו) מטעין אותם במשנה תוקף. הצגתה בסיום שנה מספקת רגע של השתהות על האירועים שנשטפים במהירות מהזיכרון עם חלוף הזמן, ומפנים מקום לחדשות הבאות.
מגדלים נופלים בקומה 49
״בשנה הראשונה הצגנו את התערוכה במגדלי עזריאלי. זו הייתה השנה שלאחר אסון התאומים והצגנו את הצילומים מאסון ה־11 בספטמבר. דוד עזריאלי ביקש שנוציא את הצילומים הללו מהתערוכה. ׳לא טוב להראות מגדלים נופלים בתערוכה שמוצגת בקומה 49׳, הוא אמר״, מספרת דנה וולפיילר־ללקין, היזמת שהביאה את התערוכה לישראל. ״אבל זו לא אופציה. ובציבור הייתה סקרנות רבה – הצגנו את הצילומים מגראונד זירו והם גם עשו לנו יחסי ציבור מאוד טובים.
״לתערוכה יש חוקים נוקשים והיא מוצגת באותו פורמט בכל מקום בעולם. בסיום התערוכה בתל אביב אנחנו אורזים את הצילומים ומחזירים אותם להולנד – בדרך למקום התצוגה הבא״, היא מסבירה. נציגי הארגון שהגיעו לפתיחת התערוכה שיבחו את איכות התצוגה בישראל – מהטובות בעולם, לדבריהם. עיצוב התערוכה (של עמרי בן ארצי) והאוצרות (של עמי שטייניץ) מכניסים את הצופים לאווירה באולם החשוך והדרמטי של מוזיאון ארץ ישראל. החלוקה בין העולמי והמקומי נשמרת אבל המעבר בין החלקים הרמוני.
בהתחשב בנטייה הידועה של התקשורת לאחוז באסונות ולדוש בהם מכל עבר, קשה למצוא רגעי חסד רבים בתערוכה, שחלקה הופך קרביים ממש. לשם האיזון החלקי לפחות נבחרות גם עבודות בתחומי ספורט, תרבות, חברה וטבע. בתחום הספורט זכתה סדרה של מיכאל שבדרון, שתיעד מרוצי סוסים של הפזורה הבדואית במדבר – סדרה שהוצגה לראשונה כפרויקט גמר במחלקה לצילום בבצלאל. בתמונת השנה בתחום הספורט נראה יוסי בניון בודד במכוניתו, לאחר אחת מטריקות הדלת האחרונות שלו. בקטגוריית סיפור מצולם זכתה סדרת צילומי של גילי בניטה שמתעדת את ארגון הרופאים ״הצל ליבו של ילד״.
מירוצי סוסים בנגב. צילום: מיכאל שבדרון
״הצל ליבו של ילד״. צילום: גילי בניטה
את ארגון WPP הקימה קבוצה של צלמי עיתונות מהולנד בשנות ה־50, ומטה הארגון יושב באמסטרדם עד היום. כיום צלמי עיתונות וצלמים עצמאיים מכל העולם שולחים כ־80 אלף צילומים המועמדים לתערוכה בכל שנה, וקבוצת אנשי מקצוע (אף הם מרחבי העולם) מתכנסת ויושבת כשבועיים לבחור מתוכם כ־180 צילומים שיוצגו בתערוכה הנודדת במשך השנה בעולם.
עבודת השופטים אינה קלה. קשה לבחור בין צילומים שכולם באיכות גבוהה במיוחד, אבל הקושי העיקרי טמון בתמונות הקשות – שגונבות את ההצגה. אסונות הומניטריים ואירועי טבע קיצוניים, עוני מחפיר, פיגועי טרור ואלימות, פליטים ונופים הרוסים, דיכוי, עריצות – כל אלה מקבלים תשומת לב חדשותית וערך תקשורתי גבוה במיוחד, בתוך הרעש הוויזואלי ושטף הדימויים האינסופי שאנו חשופים אליו יום־יום.
״תמונות מאוד יפות של מצבים מאוד קשים״, מגדירה זאת וולפיילר־ללקין. ״אבל כמו שיש תמונות קשות מהפיגוע בשיקאגו והאיש השרוף בוונצואלה (תמונת השנה) נפגעי הפגזות בסוריה או פליטים במיאנמר, יש גם תמונות מרהיבות של טבע ושל דברים שונים ברחבי העולם. למשל, תמונה מזנזיבר שזכתה לפופולריות גבוהה במיוחד – בהתחלה חשבתי שגם פה מדובר במשהו נורא, וגיליתי שזה פשוט שיעור שחייה לנשים מוסלמיות, שמטעמי צניעות נאסר עליהן ללכת לים – באי שמוקף מים ומזג אוויר חם כל השנה. בתערוכה אני רואה איך הקטגוריות של ספורט או טבע משמשות להפוגה בין הזוועות, שיוצרות עומס כבד על הצופים״.
שגריר הולנד בישראל, חיליס לכט, מאמין שהעקרונות שעליהם מושתת הארגון – אמינות, דיוק בעובדות, שקיפות ותיעוד בזמן אמת של אירועים משמעותיים – הפכו לחשובים עוד יותר בתקופה של פייק ניוז ועובדות אלטרנטיביות. לדבריו, לא במקרה הוקם הארגון בהולנד, שרואה חשיבות רבה בחופש ובעיתונות עצמאית, בלתי תלויה, ביקורתית ומחוייבת.
יוסי בניון. צילום: אוהד צויגנברג, ידיעות אחרונות
תגובה רגשית לזירה הביתית
אנשים אוהבים כנראה להסתכל לזוועה בעיניים. הקהל בא להתרגש ולהזדעזע, גם אם סף הרגישות עולה כל הזמן. בעידן הרשתות החברתיות, כשכולם מצלמים כל הזמן, בכל זאת יש משיכה לתערוכה מסוג זה, אולי בזכות המיקוד – התערוכה מציגה ריכוז וסיכום של האירועים בשנה האחרונה מכל העולם, ובעיקר מהארץ. היא נותנת פרספקטיבה במבט על העבר הקרוב – לפני שיהפוך לחלק מהרצף חסר הייחוד של כל האירועים החולפים.
האם זו שאלה של מקצועיות? ״דווקא היום כשכולם צלמים וכולם מחזיקים מצלמות סלולריות אני חושבת שצלמי עיתונות נותנים את הטון ומאפשרים לקהל ללמוד מהם, איך לבנות פריים ואיך לספר סיפור״, אומרת וולפיילר־ללקין.
ומוסיף עמי כץ, מנכ״ל מוזיאון ארץ ישראל שבו מוצגת התערוכה כבר שנים רבות: ״התערוכה המקומית מקבלת מהקהל תגובות רגשיות מאוד חזקות. שוב ושוב ניתן לראות שגם האסונות הגדולים ביותר נשארים ברמה של מידע מעניין כשהם רחוקים, לעומת המעורבות הרגשית בכל מה שקרוב״.
נטע ברזילי, כיכר רבין, אפריל 2018. צילום: אבישג שאר-ישוב
פרויקט פנז׳ה, זנזיבר. צילום: אנה בויאזיס, ארצות הברית
The post אכן תמונות קשות: תערוכת צילומי העיתונות 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.
