״לא נולדתי עם עיפרון ביד, אדריכלות לא הייתה החלום שלי וגם הדחף ליצירה ולעיסוק בחומר לא היה משהו שקינן בי מילדות״, אומר האדריכל אודי קרמסקי, שתערוכת היחיד שלו ״מתוך חתך – מבנים אפשריים״, שאצרה שרי פארן, מוצגת בימים אלה בגלריה פריסקופ בתל אביב. חרף דבריו, מתברר כי שתי המהויות – אדריכלות ויצירה – הן היום תכנים שמרכיבים את עולמו של קרמסקי, נכרכות זו בזו, ובתערוכה נחשפות כמסע ייחודי שבו הוא מתחקה אחר החתך האדריכלי, שמהווה מרכיב בסיסי בסדר יומו כמתכנן.
גופים מחומרים שונים ובתצורות שונות לצד מבנה שירותים, שעוצב כמחווה לאמן קורט שוויטרס, צומחים מתוך חתך המוביל ליצירתם כ״מבנים אפשריים״; כעבודות שאינן משויכות לקטגוריית יצירה כזאת או אחרת, ושאף קרומסקי עצמו נמנע מלשייך אותן קטגורית. ״האפשרי מתייחס להיתכנות ולאפשרות ביצוע, אבל אני לא מתחייב לפירוש כזה או אחר ולכן קורא להן גופים. הם ׳מדברים׳ ומתייחסים אל החלל שסביבם, אל האור ואל החומר, כממדים שמקנים להם את המופע שלהם, את הביטוי ואת ההבעה, ובכך מייתרים את הצורך לשאול לפשרם או לחפש את הפונקציה שלהם״.
קרמסקי, בן קיבוץ עין השלושה, מספר שההחלטה לפנות ללימודי אדריכלות גמלה בלבו בטיול הגדול של אחרי הצבא, כשנחשף למראות, למרחבים ולממד בין־לאומי שהותירו בו את רישומם. הוא נרשם ללימודי עיצוב סביבה בבצלאל, שלאחריהם השלים את התואר באדריכלות במכון פראט בניו יורק. ״אדריכלות היא עיסוק שהופך לדרך חיים של התבוננות מתמדת בסביבה, בחומר ובצבע, כמו גם של למידה ושאיבת השראות אין־סופיות״ הוא אומר. דבריו מקבלים יתר תוקף ומשמעות על רקע התערוכה שמציגה עולם יצירה שנגזר מעשייתו האדריכלית. קרמסקי חוקר חתכים וחומרים, ובוחן אפשרויות לייצר מהם מבנים/גופים לא צפויים באמצעות עיבוד החתך והתוויה מכוונת שלו.
צילום: אודי קרמסקי
אודי קרמסקי. צילום: ידידיה איש שלום
הרומן של קרמסקי עם עולם היצירה החל דרך החמר. ״מספר שנים אחרי שתכננתי את דירתה של האמנית שירי שמיר, התקיימה הביאנלה הרביעית לקרמיקה. הכותרת שלה הייתה ׳זהות וטריטוריה – בין קרמיקה ואדריכלות׳, והאוצר שלה היה האדריכל דוד קנפו, שהפגיש את שני התחומים כאמצעי לבחון ערך של מקומיות בעידן של תהליכים גלובליים. כאדריכל, שירי פנתה אלי בהצעה להגיש עבודה משותפת ואני הרמתי את הכפפה״. למרות שקודם לכן מעולם לא נגע בחמר, ״למעט חוג קרמיקה בילדות״, הוא התחבר מיד. ״זה הרגיש לי טבעי לגמרי, כמו משהו שתמיד היה חלק ממני. התחושה הייתה של מחויבות טוטאלית, והמקום שממנו ניגשתי לעסוק בחמר היה זהה לגמרי לזה שממנו אני ניגש לתכנון אדריכלי או לעיצוב פנים״.
עם זאת, אחרי חוויית הביאנלה העיסוק בחומר לא הפך לחלק משגרת חייו, ולדבריו התמצה רק בעבודות שנוצרו אד־הוק להשתתפות בביאנלות. ציון דרך ששינה את התמונה בעבור היוצר שבו, היה ב־2015, כש״גויס״ לקיים תערוכת יחיד בגלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון, שם הוא משמש כמרצה במחלקה לעיצוב פנים. מאוחר יותר, אחרי התערוכה הוא אף עיצב את חלל הגלריה מחדש.
״פרופ׳ דנה אריאלי, שהייתה אז דיקנית הפקולטה לעיצוב ובמסגרת זו שימשה גם כאוצרת ראשית של הגלריה, פנתה אלי בהצעה לקיים בה תערוכת יחיד. התחבטתי אבל השבתי בחיוב, ולאחר מכן הסתובבתי פרק זמן ארוך למדי בלי שום מושג מה אני הולך להציג. בסופו של דבר בחירת הנושא הייתה אינטואיטיבית, והתבססה על מתן פרשנות אחרת לפרויקטים שתכננתי, תוך יצירת חלל מסוג אחר בתוך חלל הגלריה. התערוכה נקראה ׳מפרט לחומר וחלל׳ ואת התמה המשותפת של האלמנטים שהוצגו בה גילמו השפה ודרך עיבוד החומר״.
מהביאנלה לגלריה
לעומת האינטואיטיביות שעמדה בבסיס התערוכה בגלריה ויטרינה, לתערוכה בגלריה פריסקופ היה מניע הרבה יותר מוגדר. ״רעיון החתך ככלל היה משהו ששיחק בתוכי, אבל מה שהניע את ׳מתוך חתך׳ הייתה עבודה שהצגתי יחד עם שירי בביאנלה השמינית: ׳קנקן מאתר ע׳סול׳. ההשראה לעבודה נשאבה מאיורים שמופיעים בספרי ארכיאולוגיה ומציגים גופי חמר מהחזית וכחתך, שאחר כך מושלם בעבודת כדרות לתוצר צפוי וסימטרי.
״בנינו מכונת שיחול, שאפשרה למשוך את החתך המקורי לאורך, כך שהוא ׳מתהפך׳ וחוזר אל עצמו תוך יצירת גוף חדש ואחר, שאותו חיברנו עם חלקים שבוצעו בעבודת אובניים. להבדיל מעבודת האובניים שמניבה אוביקט מדויק, בתהליך ׳משיכת׳ החתך נדרש פיסול ידני, ומכיוון שהחמר לא ניתן לשליטה מוחלטת אפשר רק להתוות כיוון אבל לא ׳להבטיח׳ את התוצר הסופי. החמר ככלל מרתק באפשרויות שהוא מזמן ובשיטות העבודה המגוונות שמניבות תוצרים משתנים״.
בין עבודות החמר מוצגים בתערוכה גם הקנקן מאתר ע׳סול ומכונת השיחול, ולצדן עבודות שעשויות מחומרים ״ממושמעים״ יותר, כ־MDF ופרספקס, שמשתלבים זה עם זה בגופים שנוצרים בתהליך המערב תכנון ממוחשב. ״התכנון הפרמטרי מאפשר ליצור על בסיס חתך כלשהו גופים תלת־ממדיים, לשלוט בתהליך ולדייק את הבנייה ואת המופע שלהם״, אומר קרמסקי. ״במעבר מהתהליך הפרמטרי למבנה שהוא חומרי, החתכים, שמעובדים מחתכים אורכיים לחתכי רוחב, ׳מפורקים׳ לפרוסות חומר/חומרים ונפחי הגופים נבנים בשכבות.
״הרצף השכבתי מייצר את השלמות ואת המראה השלם שלהם, ובכל נקודה שבה יבוצע בהם חיתוך החתך יהיה זהה. הגופים האלה לא היו יכולים להיווצר ללא התכנון הממוחשב״. בתערוכה מוצבים הגופים על שולחנות מעוצבים שקרמסקי יצר ייעודית בהתאמה להם: בעבור גופי החמר שולחנות עשויים דיקט שעליו מודבקים אימג׳ים מתהליך העבודה, ובעבור הגופים המורכבים שולחנות מלוחות MDF שחורים עם הטבעת חתכים שמדמים סימנים ארכיאולוגיים על פני שטחם.
מבנה השירותים מגלם שלב נוסף במסע החתך, שמבקש לבחון אותו בקנה מידה גדול יותר מזה של הגופים האחרים. קרמסקי הקדיש אותו לקורט שוויטרס, אמן ויוצר רב־תחומי מגרמניה, שבתחילת דרכו השתייך לזרם הדאדא ולאחר מכן פעל כזרם של איש אחד עם קול ייחודי משלו. ״דמותו של שוויטרס ריתקה אותי עוד בתקופת הלימודים והתחברתי לעשייה שלו. הוא הרבה ליצור מיצבים ששילבו צורות, אור וצל, ודימו חללים, וגם לעשות שימוש ברדי־מייד. העבודה הידועה ביותר שלו הייתה עבודה מתמשכת ׳מרצבאו׳ – ׳בית׳ שהוא בנה בתוך הבית של אבא שלו, ומבחינתי מדובר בעבודה עוצמתית ומשמעותית מאד״.
הבחירה במבנה שירותים דווקא, נבעה לדבריו ״בגלל האסלה, כדי לשוות לחתך תנועה. התנועה היא זו שמניעה גם את כיווני החומר ואת חיבור חלקי המבנה, ומהווה את הפרוגרמה שלו מתוקף היותה זו שמייצרת את התכנית ההופכת את הדו־ממד לתלת־ממד״. העבודה על המבנה התחילה באפיון החתך שלו ככזה שעובד לכל נפחו ומביא לידי ביטוי את הקונסטרוקציה ואת מרכיבי החומר, והוא מורכב מלוחות דיקט ו־OSB שטוחים שאינם תופסים נפח רב ומחוברים אלה לאלה במחברי מתכת בגודל אחיד. העמדתם בתצורת צלב/ איקס כלשהם מייצרת את עמידותו המבנית, והתכנית מתווה בו דופן מכילה, קורה שהיא שער הכניסה, ונקודת מיקוד שהיא אזור האסלה.
״חזותם השונה מעט של הלוחות מאפשרת להבין את יכולת החומר, והשליטה בממד התנועה של החתך, שמושגת באמצעות המחשב, מאפשרת לחוות מופעים משתנים של המבנה במעין היפוך תפקידים, כשהדופן הפנימית הופכת לחיצונית והחיצונית לפנימית. האסלה נוצרה כחתכים של אסלה סטנדרטית (של חרסה), שעונים לפרוגרמה של ישיבה משותפת ומחוברים זה לזה באמצעות פרופילים״.
מבנה השירותים גם שונה מיתר המבנים/גופים שמוצגים בתערוכה ולא רק בגלל גודלו. הוא נולד בסוף תהליך העבודה עליה ולהבדיל מהגופים האחרים שמציגים מראה שלם, לדברי קרמסקי, ״בפתיחות שלו הוא כמו ׳פורם׳ את הקצוות של המוגמר, ופותח את התהליך לכיוון שמוביל לעשייה נוספת. אני עדיין לא יודע מהי, אבל המחשבות כבר רצות.
״אחרי התערוכה הראשונה בגלריה במכון, הייתה לי סוג של ׳הארה׳ לגבי עיסוק ביצירה. הבנתי שהכי חשוב זה לשאול את עצמך שאלות, כמו למה אתה עושה את מה שאתה עושה ולמצוא את התשובות. אני מאמין שכשמנסחים אותן מייצרים את הכוח של העבודה. ברובד המחשבה שלי אני תמיד מכוון להפשטה של דברים והשאלות הן מה שמוריד אותם לקרקע, להתעמת עם המציאות, גם אם הם לא פונקציונליים״.
–
ביום חמישי 27.12 יתקיים בשעה 20:00 שיח גלריה עם אודי קרמסקי בתערוכה בגלריה פריסקופ
The post המבנים האפשריים של אודי קרמסקי appeared first on מגזין פורטפוליו.
