מגלים אוצרות // דרורית גור אריה

הפעם הראשונה

התחלה של התחלות בלשון ס. יזהר הן שתי תערוכות. הראשונה הייתה ״צעקה״, שאצרתי בגלריה של אוניברסיטת תל אביב ב־1992 – בסיום לימודי אוצרות – כשפרופ׳ מוטי עומר ז״ל ביקש לממש את עבודת הגמר שלי, שעסקה בספרות ואמנות במעבר המאה ה־20. לצורך התערוכה – שחקרה דימויים של צעקה פיזית ומחאה חברתית ופוליטית – בדקתי את הקשר המפעים בין יוצרים יהודים לגרמנים.

שקעתי במחקר של כשנה וחצי לאיתור עבודות בשעה שנפלו חומות גרמניה ובמזרח גרמניה הרבה מוזיאונים היו סגורים. הצלחתי להביא את אחת הגרסאות של ״הצעקה״ של מונק מנורווגיה, פסלים נפלאים של ארנסט בארלך מגרמניה ועבודה של גיאורג גרוס מארצות הברית. התערוכה כללה מניפסטים עזי ביטוי על קירות שלמים בקומת הכניסה לגלריה ובמעלה המדרגות לקומה השנייה הדבקתי – מדרגה מדרגה – את מילות השיר ״צעקה״ של אוגוסט שטראם (ועד היום לאחר שטיפת המדרגות עדיין מבצבצים שרידי האותיות של דבק המילים).

התערוכה ״מחסן זמן״ במוזיאון פתח תקוה (2004). צילום: אבי חי

התערוכה ״מחסן זמן״ במוזיאון פתח תקוה (2004).צילום: אבי חי

התערוכה ״צעקה״ בגלריה האוניברסיטאית (1992). צילום: אבי חי

התערוכה הראשונה האחרת היא זו שפתחה את מוזיאון פתח תקוה לאמנות המחודש, בסוף 2004: ״מחסן זמן״. הציגו בה יעל ברתנא, יהושע נוישטין, רויטל בן אשר פרץ, ורדה גצוב, אורית רף, ארז ישראלי, רווית כהן גת ושי צורים. שמונה אמנים בסך הכל. זה הצריך אולי קצת אומץ לפתוח חלל מוזיאלי עם מספר מצומצם של עבודות, אבל היה לי חשוב לתת מקום גם לחלל כחלק מהתוכן.

התערוכה עסקה במתח בין זיכרון פרטי לציבורי, על רקע היכל הזיכרון הראשון בארץ – יד לבנים שנמצא במתחם המוזיאון (מפעל שחיבר לראשונה בין הנצחה ואמנות וזכה בפרס ישראל). בעבודתו של נוישטיין מחסום אלקטרוני שנפתח ונסגר בליווי מוזיקה ממש כלא את הבאים במיצב ענק, שהורכב ממפות מצוירות על רצועות ניילון פצפץ ועלי שלכת מנייר תעשייתי פוזרו על כל הרצפה. בווידיאו נראה שהבן של נוישטין קורע דפים מהספר ״בעקבות הזמן האבוד״ ונוישטין עצמו המהם לצד פול סימון, בשיר על זקנה ושכחה. ארז ישראלי הציב סיר לילה מלא בשתן, שמתוכו מוקרנים/צומחים פרחים מרהיבים, נפתחים במגע עם השתן, מפיצים את ניחוחו. את הקטלוג כתבתי כפואטיקה. בפתיחה אלפי אנשים באו ופקקו את הכבישים – כסימן טוב לבאות.

נכון לעכשיו

השנה האחרונה הייתה עמוסה במחקר ותערוכות. תערוכת הדגל הייתה To The End of Land שאצרתי עם אור תשובה בגלריה הלאומית בניו דלהי, הודו. הוצגו בה 19 אמנים ישראלים, שהתייחסו במדיות שונות להבטים של עיסוק באדמה, בפצעיה, בפירותיה ובגבולותיה. במקביל, במוזיאון פתח תקוה, אצרתי תערוכות יחיד לבני אפרת ולגיא גולדשטיין.

דרורית גור אריה. צילום: דוד עדיקא

כעת מוצגת במוזיאון פתח תקוה התערוכה ״הזדמנות אחרונה לראות״ ובמקביל בווילה טמריס בצרפת (בניהול האוצרת איזבל בורג׳אה), במסגרת עונת התרבות ישראל־צרפת. בשתי התערוכות מציגים אמנים ישראלים וצרפתים, ביניהם: אוליבייה מילאגו וניקו מורסיו, איילת כרמי ומירב הימן, אורית רף, דפנה שלום, מארי שנה, ז׳אן באטיסט ורלוזל, ליאור גרדי, עידו בורקוביאר, מעיין אמיר ורותי סלע.

התערוכה ממשיכה את המחקר על מסע של גוף, תנועה ושפה והיא מעלה סוגיות של פסיכו־גיאוגרפיה, צליינות; שאלות אתיות ומשפטיות לצד הבטים של חשבונאות עם המקום; ממד של כוריאוגרפיה ומיפוי סאונד. במיוחד עניינה אותי שאלת השפה וראיתי גם בפה מפת סאונד – שכן יש לנו אותיות לשון, חך, שפתיים.

יש בתערוכה עבודות ששמות דגש על סוג של תקיעות, של איזה מום שיש להתגבר עליו. כך דפנה שלום מייצרת מפות טקסט בכתב בריל, שאין ביכולתנו לקרוא, ומשתמשת במאמרו של ביאליק ״גילוי וכיסוי בלשון״, שבו מתוארת הלשון כיצור אורגני. האמנית הצרפתייה מארי שנה, שפועלת כבלשנית בחקר הקרבה והשונות בין שפות, עבדה עם משוררים ישראלים ויצרה תיבות נגינה הנשענות על מילים בעברית, צרפתית, אנגלית וערבית.

״הזדמנות אחרונה לראות״, מירב הימן ואילת כרמי ״שביל ישראל״. צילום: אלעד שריג

מארי שנה, מוזיאון פתח תקווה. צילום: אלעד שריג

מכל מלמדי השכלתי

הרולד זימן היה אוצר רב השראה שעסק בניסיון לפתוח את טבעה של האמנות, למצוא צורה וחומר חדשים, ואני חשה קרובה לתפיסותיו האוצרותית. הוא לא פסק מלחפש, ליצור ולחדש, מתוך סקרנות ואהבת האמנות. זימן פתח את הדיון אודות המוזיאון כמוסד תרבות. הוא ניסה לחבר גוף חומרים רחב – מסוציולוגיה, טכנולוגיה, מדע, אמנות וספרות – ונהג לערבב יחד מדיות אמנות שונות: חיבר מחול, מוזיקה, פרפורמנס, מדע בדיוני לצד ציור, פיסול שהורד מהבסיס ומיצב שהוא הפנינג. הוא היה פתוח לתת הזדמנות גם לאמנים אנונימיים. התערוכות שלו תמיד אתגרו את הקהל ומתחו את הגבולות. התערוכה החשובה שלו הייתה בקונסטהאלה ברן ב־1969 – When Attitudes become Form, ואחריה אצר את הדוקומנטה ה־5 בקאסל, גרמניה, ב־1972.

לא חשבתי על זה עד כה, אבל בדיעבד אני רואה שיש בי איזה חיפוש מתמיד ובחינת הגבולות של אמנויות שונות אל מול הקובייה הלבנה. הצגתי קולנוע והצעתי חוויה של רשת, חוויה מצטברת ולא כרונולוגית, שבה הסך גדול מחלקיו. בתערוכות כאלה הצופה נדרש לשהייה ממושכת במוזיאון. תובענות שאני מקווה שסופה שווה. כך היה בתערוכות כמו ״ציון״ של ז׳וזף דדון ובתערוכה ״בקצה העולם כאן״, שבה הוצגו סרטי קולנוע מהדרום, כולל מה שכיניתי ״הצבת קולנוע״, כשפירקתי את סרטו של אבנר פיינגלרנט ״מטאדור המלחמה״ לחלקים.

בהמשך הפכתי את חלל המוזיאון לבמת מחול, שבה רקדה להקת המחול של יסמין גודר כעבודה מוזמנת לתערוכה. שאלת עמדת הצופה ומיקומו מול תנועת הגוף החי הייתה משמעותית, ויסמין המשיכה אחר כך בעבודות מעורבות קהל ביצירתה.

להקת יסמין גודר, ״קליימקס״ במוזיאון פתח תקוה (2014). צילום: גדי דגון

תערוכת החלומות

אני מחוברת לכל תערוכה שאני עושה בקשר מיוחד וחזק. יש תוכניות רבות, אולי רעיונות. כרגע אני עובדת (עם טל שוורץ) על תערוכה מקיפה שתיפתח בסוף השנה בנושא שפות גולות, ומימושה הוא בהחלט משאת נפש. יש אמנים מצוינים והצעות יפות. המשך יבוא, אני מקווה.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה תעסוק כולה בציור, כהמשך למהלך שהמוזיאון החל בו לפני כשנתיים. הפעם תיבדק סוגיית האינטימי בציור העכשווי. יציגו בה 16 אמנים ישראלים מקשת גילאים רחבה (אוצרת: ליזה גרשוני). מעניין יהיה לבחון מעבר להקשר לנוף, תפנים, דיוקן וכו׳, כיצד מחלחלת המציאות העכשווית אל הבד, במקום שאת לא תמיד מצפה לפגוש את הפוליטי והחברתי.

The post מגלים אוצרות // דרורית גור אריה appeared first on מגזין פורטפוליו.