״בימי שלישי אנחנו עובדות בקמפוס של גוגל״ הן סיפרו, וכך הגענו לפגישה בחלל העבודה השיתופי שפתחה גוגל ליזמים שמפתחים עסקים מדור חדש (בעיקר דיגיטליים). Artsource, החברה החדשה שהקימו שרה פגין ומיכל פרידמן, עוסקת במפגש בין אמנים ישראלים לקונים או אספנים פוטנציאליים. וכשאנחנו אומרות ״מפגש״ אנחנו מתכוונות לאתר אינטרנט שמציג אמנים ועבודות אמנות (בחתכים שונים של אינפורמציה לצורך החיפוש) לצד חלק מגזיני, שבו מתפרסמים שיחות עם אמנים ורשמים מביקורי סטודיו, וכולו מוכוון למכירת אמנות ישראלית.
אחרי שנה של עבודה מאחורי הקלעים, כבר ארבעה חודשים מאז שהמיזם עלה לאוויר והתגובות, לדבריהן מעידות שחושיהן לא הטעו אותן. ״הרעיון נולד מצורך שזיהינו״, אומרת פרידמן: ״אני בעבודה בגלריה גורדון ושרה בסיורי האמנות של Oh So Arty – שיש קהילה בין־לאומית שאכפת לה מאמנות ישראלית. אנשים שרוצים להיות מעורבים ולדעת מה קורה פה בתחום, והם מחפשים מקום לקבל את המידע. אנשים שיש להם חיבור למקום או שורשים פה, ויש להם תשוקה לדבר, אבל אין להם גישה לכאן״. ופגין מוסיפה: ״רצינו לבנות בית – מקום אחד (איכותי) שמרכז את החומרים ואת הידע שלנו על אמנות ישראלית, ומציע אותם באופן נגיש וידידותי למי שמעוניין לדעת יותר״.
ולקנות אמנות.
פרידמן: ״כן, אבל במקום שאצור במקצועיות. שאפשר למצוא בו אמנות טובה לצד מידע, שנאסף מביקורי סטודיו ושיחות היכרות. את זה אפשר למצוא בחלק המגזיני של האתר. חלק מהאמנים שאנחנו מציגות הם בפרופיל גבוה, כלומר – ידועים בארץ ובחו״ל – אבל גם מי שמכיר שמות לא תמיד יודע מספיק״.
פגין: ״הרעיון הוא לתת גישה וליצור קהילה. במקרה שלנו הקהילה נוצרת מהרשתות החברתיות – זה התחיל מפייסבוק, אבל הערוץ העיקרי שלנו הוא אינסטגרם. זה עולם מאוד ויזואלי ויש לנו שם קהילה גדולה – לארטסורס יש 13 אלף עוקבים, לכל אחת מאיתנו יש אלפי עוקבים ואם סופרים את כולם יחד אז הרבה יותר. זה מזין אחד את השני – כמו העיסוקים האחרים שלי״.
טל שוחט (צילומי העבודות: ארטסורס)
מרים כבסה
מודל של קהילה
שתיהן בנות 30 ומשהו, שעשו כברת דרך בשוק האמנות. פרידמן (33) עבדה בשנים האחרונות בגלריה גורדון ובין היתר פעלה להביא אמנים בין־לאומיים להציג בארץ. פגין (32) עבדה מספר שנים בגלריה דביר והקימה את Oh So Arty – מיזם עצמאי מצליח לסיורי אמנות VIP. בשנתיים האחרונות הרחיבה את הסיורים לחו״ל, בשיתוף פעולה עם אנשי מקצוע מקומיים במספר ערים בעולם. הן בעלות נוכחות עקבית ברשתות החברתיות, שעליה נסמך עסק החדש. השתיים מספרות שזיהו לא רק את הצורך בשוק אלא גם את היכולת שלהן, כמי שמתבוננות ופעילות בשוק בשנים האחרונות, לאפיין דרך פעולה חדשה ורעננה.
האתר משמש כחלל גלריה אונליין?
פגין: ״זה מודל אחר – לא גלריה, אלא הרבה יותר דמוקרטי, שהגישה אליו היא מכל מקום בעולם. את יכולה לשבת על הספה שלך בניו ג׳רזי ולהכיר אמנות ישראלית דרך המגזין שלנו, וכמובן גם לקנות״.
רגע רגע – הפער בין לראות ולקנות מאוד גדול.
פרידמן: ״טו בי הונסט – לא כל כך. אם את מגיעה לדבר הנכון, המרחק להחלטות קנייה לא גדול. הרבה מהקהל שלנו מלכתחילה מחפש אמנות לרכישה ולפי הפידבקים שאנחנו מקבלות, ההגשה באתר הופכת את תהליך הרכישה למאוד ידידותי וקל. ברור שאנחנו בעד מכירות, אבל העיקר מבחינתנו שהתחושה לא תהיה מנוכרת״.
השתיים מאמינות שבעידן הדיגיטלי אפשר להתגבר על הקושי להיכנס לגלריות – אחד החסמים המכבידים על עולם האמנות, ובאמצעות העבודה ברשת להרחיב את מעגל המתעניינים והרוכשים הפוטנציאליים של אמנות טובה (״חשוב להדגיש שמדובר באמנות איכותית, פיין ארט״).
מעבר לכך, קיים הקושי להגיע פיזית לגלריה בכל זמן נתון ולראות תערוכות. באתר החוויה דומה יותר לצפייה בעבודות בשואו רום הפרטי. הן שואפות להתגבר על החשש של אנשים רבים – שלא יידעו מה ואיך לשאול, לא ירגישו בנוח עם רמת ההבנה שלהם באמנות או ירתעו מרמת המחירים – כל אלה אינם קיימים בשיטוט באינטרנט (ואם הם קיימים, הם נותרים ברשות הפרט).
יוסף ז׳וזף דדון
עודד בלילטי
פרידמן: ״אנחנו לא משוות את זה לגלריות – השאיפה שלנו היא לקחת את כל הדברים הטובים במודלים הקיימים, ולחבר אותם יחד למודל חדש: מודל של קהילה ומצב של win win win win – לאמניות, לגלריות, למשתמשות ולנו״.
האמנים המופיעים באתר נמנים על השמות הכי מבוססים בארץ ועד לאמנים צעירים: ציבי גבע, מרים כבסה, זויה צ׳רקסקי, טל ר., חן שיש, כרם נאטור, נעה יקותיאלי, מארק ישייב, יוסף ז׳וזף דדון, טל שוחט ועוד. לכל אמן לפחות 3־4 עבודות מוצגות (עם פרטים כמו מידות, חומרים ושנה) ואם הן נמכרות השתיים מעדכנות את המלאי.
בכל זאת – המחיר של העבודות לא משתנה, אבל יש עוד מישהו שלוקח עמלה, זה לא מכביד?
פגין: "מכביד עבור מי? בסופו של דבר הלקוחה משלמת בדיוק את אותו מחיר ועבור האמניות והגלריות אנחנו פותחות משהו נוסף – עוד אפיק שיכול רק להעשיר את השוק. הוויז׳ן הוא לקדם את שוק האמנות הישראלי. אני ממש מאמינה שיש לנו סצנה מדהימה של אמנות עכשווית והמשימה שלנו היא להנגיש אותה לכמה שיותר אנשים״.
חשבתי שתגידו שאין פה שוק, ולכן אתן פונות החוצה, לשוק בינלאומי.
״דווקא יש פה שוק. יש פה אמנים טובים ויש קונים. באתר אנחנו מציגות קטגוריות שונות שיש להן ביקוש. יש עבודות הדפס, עבודות על נייר שמחיריהן עד 2,000 דולר. אנחנו מציעות לדוגמה גיפטקארד – כי אנחנו חושבות שאמנות היא המתנה הטובה והמשמעותית ביותר״, הן אומרות.
אנונימיות מבורכת
כמה יעלה הגיפטקארד?
״כמה שרוצים, בין 500 ל־6,000 דולר״.
עדיין – אתן לא כותבות מחירים באתר, צריך ליצור קשר ולשאול. זה כמו לגשת לדלפק בגלריה, עם כל הקושי שבדבר.
״לא בדיוק. מי שמתעניין – שואל. אנחנו מאוד נגישות״.
רוב האנשים שמגיעים לאתר מכירים אתכן?
״לפעמים, אבל זה לא חייב להיות. האינטרנט מאפשר אנונימיות, זה צורך שפחות היינו מודעות אליו״.
חן שיש
גיפטקארד של ארטסורס
כמו הקהילה שעוקבת אחריהן גם החיבור ביניהן נוצר תוך מעקב, באינסטגרם ובפייסבוק, זו אחר עבודתה של זו. ״היכרנו בגלריות – עקבתי אחרי שרה ב־Oh So Arty והיא הייתה פוגשת אותי בגורדון. ברגע שהחלטנו על זה זה רץ מצוין״.
פגין: ״עזבתי את גלריה דביר אחרי שהרגשתי שביססתי לי קהילה לסיורים. קהילה שמבוססת על תיירים והרבה תיירות חוזרת, ויש גם תושבים זרים ודוברי שפות זרות. זה בא מתוך תשוקה, להתחבר לאנשים, ואת זה יש לשתינו. מיכל היא מהאנשים שקמים לפגוש כל מי שנכנס לגלריה״, היא צוחקת.
״אולי זה עובד טוב גם ברשת כי עשינו את זה הכי יוזר פרנדלי – איך שנכנסים מבינים. והדבר השני זה שאנחנו יודעות להתאים את עצמנו ולתת את השרות הכי מתאים לכל בנאדם – זה הכול נייטיב לנו״.
אתן דור האונליין והסושיאל מדיה, אבל זה משהו שצריך לתחזק נון־סטופ. זה לא משעבד?
״נכון, אבל אנחנו נהנות מזה. אנחנו מבינות את זה ואנחנו חיות את זה לגמרי. אין באמת הפרדה בין הפרטי לביזנס״.
ואיך זה שאנחנו יושבות בקמפוס של גוגל?
״גוגל מזמינה עסקים חדשניים, עם רעיונות מקוריים לפנות אליה ולהיות חלק מקהילה שמפגישה בין אנשים במתחמי עבודה שיתופיים שהיא מפעילה בעולם. אנחנו סטארט־אפ דיגיטלי, פנינו – והתקבלנו״. הסטטוס הזה מאפשר להן להיפגש ולשבת לעבוד (בחינם) בחללים הלא פורמליים של קמפוס גוגל בתל אביב (בבית הקפה לדוגמה). ניסיונות של עסקים שונים בעבר לשכלל את הממשק הדיגיטלי ולמצוא מודל עיסקי בתחום האמנות היו מעטים ורובם נגנזו. הנותרים הם בעיקר בתי המכירות הפומביות, ומכירות פרטיות ב־ebay. השתיים מדגישות שזהו אתר ראשון מסוגו, שמציע גם ממשק מכירה וגם אוצרות ותוכן.
אתן לא חוששות מהתזזיתיות של הרשת? אולי אתן עושות משהו נכון לתקופה – אבל התקופה עלולה להיות מאוד צרה.
פגין: ״מעניין. אני חושבת שהקהילה שלנו – העובדה שאנחנו מספקות תוכן ואוצרות – מבטיחה. לקחנו את הכול עד הסוף. אם זה החנות, אם זה התוכן של המגזין. לקחנו את הטוב מכל המודלים. גם הרקורד המקצועי של שתינו מאפשר לאנשים לתת אמון״.
מי הקהל שלכן?
״הרוב בין־לאומי אבל יש גם ישראלים. מאנשי מקצוע צעירים ועד האספנים הכי רציניים״.
הייתה לכן כבר ״מכירת או מיי גוד״?!
״כן״, הן מסתכלות זו על זו בחיוך מסתורי, בודקות את גבולות הגזרה ונערכות לשאלה הבאה, הצפויה:
תוכלו להגיד עליה משהו?
״לא״.
The post שוחות ברשת: ארטסורס מוכרות אמנות לדור הדיגיטלי appeared first on מגזין פורטפוליו.
