כחלק מתהליך כתיבת עבודת התזה שלי במסלול לתואר שני באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, חיפשתי מקומות שבהם מתקיימים חיים באזורי גבול. גבולות המסומנים על ידי אוביקטים מסיביים, כמו חומה או גדר, נוטים להרחיק אנשים מלחיות בסמוך אליהם, בין אם חל איסור מפורש על כך או לא. כך, במקרים רבים הופכים אזורי גבול למעין שטחי הפקר נטולי חיי אדם; מציאות זו מאפשרת לבעלי חיים אחרים לחיות באופן חופשי יותר.
השטח המפורז בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית הפך במשך שנות ההפרדה הרבות בין השתיים לאזור משגשג בעבור חיות בר. למעלה מ־90 זנים בסכנת הכחדה התגלו, ואלפי מינים נוספים חיים בחופשיות וללא הפרעת בני אדם. הניגודיות שבין מערכות ההפרדה שהאדם מציב על פני שטח לחיים שיכולים להתפתח כתוצאה מהן הפתיעה אותי, ורציתי לראות בעצמי איך נראה מקום שאסור למחיית אדם ואלו הזדמנויות נוצרות בעבור חיים של מינים אחרים כתוצאה מהדרה של אנשים.
זו הסיבה שהזמנתי כרטיס לקייב, שנמצאת במרחק של שעה וחצי נסיעה מצ׳רנוביל. אזור האסון בצ׳רנוביל ננטש ונאסר למחיית בני אדם בשל אחוזי הקרינה הרדיואקטיבית הגבוהים שעוד קיימים שם – הזדמנות בשבילי לראות שטח גדול חף מחיי בני אדם במשך 30 השנים האחרונות.
מצוידת במצלמה, חשבתי שפשוט אקח אוטובוס לצ׳רנוביל ואתחיל להסתובב בשטחים הנטושים. כמובן שהמצב שונה – האזור כולו נמצא תחת שליטה של הצבא האוקראיני, והכניסה אליו כרוכה באישור מיוחד. מתברר שלא הייתי הראשונה שמוצאת עניין בביקור במקום (לא מפתיע), וחברות התיירות בקייב כבר ראו את הפוטנציאל שבדבר. קבוצות מאורגנות יוצאות מדי יום בליווי מדריך מוסמך ליום של סיור באזור הנגוע.
״האזור הנגוע״ סביב צ׳רנוביל מתייחס לרדיוס של 30 ק״מ סביב מקור הפיצוץ שאירע במתקן הגרעיני הסובייטי בשנת 1986. כיום כבר אפשר לסייר בהרבה מהשטחים הפתוחים, אבל הקרקעות שנמצאות ברדיוס של עשרה ק״מ מנקודת הפיצוץ, הוכרזו כאסורות למגורים אנושיים לפחות במשך 24 אלף השנים הבאות.
נסענו במיניבוס, אני ועוד עשרה תיירים ממקומות שונים בעולם. כל אחד קיבל מכשיר צהוב למדידה של קרינה רדיואקטיבית, והמדריך סיפר על ההיסטוריה של המקום. במהלך ההליכה בין האתרים השונים באזור הנגוע, חשנו התלהבות כשהמכשיר הגביר את צפצופיו ובישר שהגענו לשטח עם חשיפה רדיואקטיבית גבוהה. אין דרך אחרת לדעת שהקרינה גוברת: זהו מעין סימון גבול שעובד על חוש השמיעה. חלפנו על פני אין־ספור בתים נטושים עם גגות קורסים ודממה מסביב.
האויב הבלתי נראה
היום, כ־30 שנה מאז התאונה, האזור כבר משגשג עם אוכלוסיה הולכת וגדלה של חיות בר. מצלמות מוקמו ברחבי היערות בסביבה כדי לעקוב אחר חיי הטבע החשופים לרמה רדיואקטיבית גבוהה. עד כה לא נמצאו השפעות רבות של הקרינה על בעלי החיים, אבל נרשמה צמיחה של בתי גידול מסוימים, כמו להקות זאבים. החוזק ההישרדותי של הטבע עומד איתן אל מול אסון כה חמור שבני אדם הטילו על שטח אדמה גדול.
הרגשתי כאילו מזדמנת לי הצצה לעתיד שבו בני אדם לא שורדים את האסונות שהם יוצרים על פני האדמה. יכולתי לראות איך הטבע מתמזג עם הערים והכפרים הנטושים ומשתלט עליהם. קשה היה להבחין בין הטבעי למלאכותי. התחושה שנוצרה היא שהטבע חזק ושיש לו יכולת לתמרן מבנים שנבנו על ידי בני אדם.
היעדר ההתיישבות האנושית יצר הזדמנויות רבות לסוגים אחרים של חיים, ויש הרגשה שנעשה סוג של צדק על ידי כך שאנשים הרסו שטח שלם של אדמה וכעת באים על עונשם: לא רק שהאזור נטוש וחיי אדם אסורים בו; האזור גם ממשיך להתפתח ולהתמלא בחיים.
כמובן שתחושת הצדק שהזכרתי לא ממעיטה מערך האסון שהיכה באזרחים, בפועלים ובחיילים שנפלו קורבנות ל״אויב הבלתי נראה״, כפי שמכנים האוקראינים את הקרינה הרדיואקטיבית. יום לפני האסון נפתח בעיר פריפיאט, השוכנת בסמוך למתקן הגרעיני, לונה פארק שמעולם לא נעשה בו שימוש. אצטדיון הכדורגל בעיר מוסווה היום על ידי יער שהספיק לצמוח על הדשא ב־30 השנים האחרונות.
הניגודים בין חומרים מעשה ידי אדם לחומרים טבעיים מנכיחים את חולשת המין האנושי אל מול החוזק של מינים אחרים. הסיור עצמו מרתק – הסיפור ההיסטורי על הנזקים שנגרמו במהלך המלחמה הקרה והנוכחות של האסון אל מול היופי הגדל באזורים שפקדו אותו, משאירים רגשות מעורבים.
עם חזרתי לאיינדהובן הרהרתי על תיירות באזורים עם היסטוריה טרגית ועל האופן שבו הם מסומנים. אם האזור הנגוע כרגע מסומן על ידי נוכחות של הצבא האוקראיני, איזה ייצוג יהיה קיים בעוד, נגיד, 2,000 שנה, כדי שאנשים יידעו שבאזור הירוק והיפה הזה אסור להם לחיות?
יש כבר זיהוי של חומרים מסוימים עם סימון של גבולות – בטון, ברזל – אנחנו מכירים אותם היטב. יכול להיות שעוד תיבנה חומה סביב צ׳רנוביל שתמנע מאנשים לסכן את חייהם, אבל האם יהיה אפשר לתכנן אותה באופן אחר? האם יהיה אפשר ליצור מערכת הגנה שלא תחסום אנשים אלא דווקא תעביר להם מידע מהשטח האסור? הפרדה שלא תחסום את הראיה שלנו, אלא תייצר חיבור למקום באופן אחר?
The post 24 אלף: הביקור של ניבי להבי בצ׳רנוביל appeared first on מגזין פורטפוליו.
