Quantcast
Channel: מגזין פורטפוליו
Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

דבי לוזיה: ״באתי לקדם את הגלריה והפכתי למותג״

0
0

Hagit:

הי דבי מה שלומך?

Debby:

חמים ונעים. ואיך אצלך?

Hagit:

לא רע. קצת קשה ללהטט בין כל הכובעים, ואני רואה שאת מצטיינת בזה: אתמול גלריסטית, היום רסטורטורית, עיתונאית, יזמת… איך להציג אותך?

Debby:

🙂 זה באמת קשה. אני חושבת שחוקרת תרבות – הכובע האקדמי שלי – הוא זה שאני הכי אוהבת. הכתיבה היא תוצר של העניין שלי בעולם האמנות הרחב. נקודת המבט שלי היא סוציולוגית

דבי לוזיה (צילום: מיכל הרדוף רז)

Hagit:

בעיניי זה החלק המעניין. התכנסנו כאן לרגל האירוע שיתקיים ביום שישי (18.1) במוזיאון פתח תקוה לכבוד 300 גיליונות לניוזלטר שלך: ״השבוע בעולם האמנות״. איך התחלת לכתוב ולהפיץ ״לעולם״?

Debby:

זה היה באוקטובר 2012. המטרה הראשונית של הניוזלטר היתה לקדם את הגלריה שלי – גלריה שטרן. חשבתי שכתיבה שבועית של תוכן איכותי, שייתן ערך למנויים שלי (במייל) יתרום לעסקים בגלריה. בחו״ל זה עובד ככה, אבל בארץ יש חוקים אחרים… מה שקרה היה לחלוטין לא צפוי מבחינתי. במקום לקדם את המותג גלריה שטרן, אני עצמי הפכתי למותג

Hagit:

מבלבל, אבל מעניין. אני חושבת שחברו כאן שתי תכונות מוצלחות: סקרנות והתמדה. העקביות היא תנאי הכרחי

Debby:

הפכתי למומחית במה שקורה בשדה האמנות הבינלאומי והמקומי. כשהתחלתי לכתוב הייתי עסוקה בלימודי התואר השני במחקר תרבות, שם נפתח בפני גוף ידע חדש ומלהיב. בקיץ 2013 התחלתי לכתוב ספרון סיכום שנת האמנות, אבל 2013 נגמרה והיה לי עוד הרבה מה לכתוב וזה הפך לספר ״מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך – על עולם האמנות בעידן של שינוי״, שהוצאתי לאור באופן עצמאי לפני ארבע שנים בדיוק

Hagit:

ובמקביל המשכת עם הניוזלטר, והתחלת לכתוב גם בעיתונות

Debby:

בעקבות הספר עשו עלי כתבה ב״ליידי גלובס״ ובמקביל ביקשו ממני להיות כתבת האמנות שלהם. ולפני כשנה פנתה אלי עורכת מדור תרבות ב־ynet, שהסתבר שהיא קוראת קבועה של הניוזלטר שלי, וביקשה להעלות בכל שבוע את הניוזלטר ב־ynet, ומדי פעם אני מפרסמת גם כתבות עומק

Hagit:

מה שמוביל אותי לשאול: הניוזלטר הראשון דומה לאחרונים, או שהיו התפתחויות ושינויים?

Debby:

יאיואי קוסמה בגלריה ויקטוריה מירו, לונדון. צילום: דבי לוזיה

אני חושבת שעם השנים גדל הביטחון שלי להיות אישית יותר בכתיבה, ומסתבר שהקוראים שלי אוהבים את זה. אני מקבלת מכתבי משוב מרגשים. עם הצטמצמות הכתיבה העיתונאית הממוסדת על אמנות, הנישה שהמצאתי לעצמי הפכה משמעותית יותר

Hagit:

אני יכולה לשער שגם אופי הכתיבה הפך לקולח ובוטח יותר. אפשר לומר שמצאת את הקול שלך. יש לך נוסחה?

Debby:

זו שאלה מעניינת, כי את אף פעם לא יודעת איך הקול שלך יתקבל. אני תמיד משתדלת לא רק לדווח אלא גם להכניס את הדברים להקשר רחב יותר – כיאה לחוקרת תרבות; הייתי חוקרת תרבות הרבה לפני שקיבלתי תואר. יש לי יד קלה על המקלדת ואני כותבת בשטף טבעי. המחמאה הכי נפוצה שאני מקבלת מתייחסת לכתיבה בגובה העיניים – ללא התנשאות ובשימוש בשפה נגישה. וזו המטרה שלי – להנגיש עולם מורכב שאינו פועל על פי חוקים רגילים.

אני יודעת לכתוב אקדמית, אבל אין לי צורך להפגין את יכולותיי. אני כותבת קודם כל על הנושאים שמעניינים אותי – אין לי מחוייבות לכסות את כל החדשות. כאמור, אני מתמקדת בהבט הסוציולוגי של עולם האמנות. מאז שהתחלתי לכתוב ל־ynet אני משתדלת לתת יותר מקום לתערוכות בארץ, בגלל מיעוט הפלטפורמות שנותנות לזה מקום.

אנחנו נמצאים בתקופה נפלאה למיזמים חדשים, כי הקוראים ממליכים את מלכיהם – יש להם אפשרות ״להצביע ברגליים״ ולבחור את המומחים שלהם. נתוני הסטטיסטיקה שלי הם מעל ומעבר לנורמות: יש לי כמעט 50% פתיחות של הניוזלטר בכל שבוע

Hagit:

כמה מנויים יש לך היום? או שזה סוד?

Debby:

מעל 3,000 – שכולם נרשמו באופן עצמאי מתוך עניין באמנות

Hagit:

נתונים מרשימים. בואי נדבר על וויינט. בטור הלפני אחרון שלך פרסמת סקירה יפה של תערוכות חשובות בעולם ב־2019 (ועוד שתיים מכאן). באחת התגובות כתב מישהו: ״למה זה מתפרסם כאן? את מי זה מעניין? שיילך לקרוא את הארץ״. את לא מרגישה שאת כותבת בטריטוריה עויינת?

Debby:

לפי הטוקבקים לפעמים כן. למרות שהעורכות שלי השביעו אותי לא לקרוא… אבל במקביל יש תגובות משמחות, ובעיקר כל פרסום בווינט מביא מנויים חדשים לניוזלטר, וזו ההוכחה הטובה ביותר לרלבנטיות של התוכן לקהל שמעוניין בו

ביונסה וג׳יי זי בלובר, מתוך עמוד האינסטגרם של ביונסה

Hagit:

ואם לחזור לתוכן: בכל שבוע את בוחרת כמה אייטמים ובדרך כלל קושרת אותם בתמה משותפת. מה מעניין אותך?

Debby:

יש 4־5 אייטמים כל שבוע. אין ביניהם שום קשר אבל אני תמיד מנסה למצוא מכנה משותף אינטואיטיבי, כי זה אתגר ואני נהנית לתפור אותם יחד. יש כמה נושאים שמעניינים אותי במיוחד: ההשפעה שיש לאירועים הקשורים לאמנות – כמו לדוגמה התרגיל המבריק של בנקסי, שגרם לעבודה שלו לגרוס את עצמו דקה אחרי שהיא נמכרה במכירה פומבית. 

ההשלכות של המעשה היו הפוכות מכל היגיון! הוא כביכול ״הרס״ את היצירה, אלא שהמעשה הקיצוני הזה הפך את היצירה לחד פעמית. הקונה לא ביקש לבטל את המכירה ולהיפך, הציפיה היא שהערך הכלכלי שלה יעלה בגלל שהיא הפכה ליצירה היסטורית. זה מסוג הסיפורים הייחודיים לעולם האמנות. מעניין אותי איך תנועות חברתיות מחלחלות לעולם האמנות: כמו metoo#, כמו האפליה המתקנת לאמנים שחורים. מעניינים אותי מאבקי הכוח בעולם האמנות – חומר קלאסי של מחקר תרבות: מיהם בעלי הכוח לקבוע מהי אמנות טובה.

עוד מעניינת אותי ההשפעה של טכנולוגיה על עולם האמנות. אני סקרנית לדעת כיצד טכנולוגיות של הדפסה תלת־ממדית, בינה מלאכותית ומציאות מדומה, ישפיעו על יצירת האמנות ובעיקר על ערכה הכלכלי. כמי שעסקה שנים רבות במסחר, אני רואה לנגד עיניי כל הזמן גם ערך אמנותי וגם כלכלי בו זמנית

לאן נושבת הרוח

Hagit:

בסוף השבוע יתקיים האירוע שיזמת, ״לאן נושבת הרוח – כיוונים חדשים בסצינת האמנות הישראלית״ – במוזיאון פתח תקוה לאמנות, שבו אנחנו עומדות להיפגש ולהנחות שני דיונים – מומחים: האחד בנושא ״יוצאים מהקוביה הלבנה״ (בהשתתפות גליה בר־אור, מתן ישראלי, רויטל בן אשר פרץ ושרון גלזברג); והשני, ״מי רוצה אמנות ישראלית?״ (בהשתתפות רבקה סקר, רוני גילת־בהרב, גיל ברנדס ודרורית גור אריה)

Debby:

אני חושבת שהתוכן של האירוע הזה מבטא את הגישה שלי: שני הפאנלים מייצגים את שתי הפנים של עולם האמנות: המרחב היצירתי והמרחב הצרכני. צרכנות גם במובן של שוק אבל גם במובן של ביקורים בתערוכות ועניין באמנות. אני מתבוננת על שדה האמנות הישראלי ומזהה שינויים ועליהם אני רוצה לדון. אין לנו הרבה הזדמנויות לעצור רגע ולשאול: מה קורה כאן?

מחקר תרבות עוסק בפרקטיקות. אם אנחנו מסתכלות על מרחב היצירה, נראה שיש עלייה דרמטית ומלהיבה במיזמים אמנותיים לא ממוסדים, התאגדויות לא פורמליות של אמנים ופעילות שהיא קהילתית במהותה; לרוב באתרים לא קונבנציונליים ובמרחב הציבורי. ראינו את מיזם זומו – שמציעה מודל חדש של מוזיאון שבמקום ללכת אליו, הוא בא אליך, לפריפריה. ראינו את קהילת מידברן, שמאפשרת יצירת אמנות מרגשת, לא מסחרית ולא קבועה.

נוצר כאן שיפט (shift). השאלה המעניינת היא מה גורם לשינוי הזה. במקביל אנחנו רואים התכווצות של המוסדות הפורמליים כמו גלריות. בהיררכיה הקלאסית של עולם האמנות יש מסלול של קריירה של אמן: בעלי המזל מוצגים בגלריות, וכך נחשפים לאוצרים מוזיאליים ולאספנים. חוקי המשחק השתנו כמובן

Hagit:

את חושבת שזה קשור ליזמות־אמנות או לייאוש – אנשים כבר לא מצפים לתמיכה או לכרטיס כניסה למקומות הפורמליים?

Debby:

יכול להיות שזה שני הדברים גם יחד. יתכן שיש משהו משחרר בכך שאין ציפיה למכור אמנות, אבל בכל זאת, גם אמנים צריכים להתפרנס. וכך אנחנו מגיעים לפאנל השני ששמו ״מי רוצה אמנות ישראלית?״. חזרתי לאחרונה ממסע ארוך בארצות הברית. בניו יורק פגשתי הרבה אמנים ישראלים ונציגים של הרשת התומכת בהם. מסתבר שבחו״ל יש הרבה סקרנות לגבי אמנות ישראלית. מה שמטריד אותי זה שאין רשת ביטחון לאמנות הישראלית. יש נטייה בשנים האחרונות להתייחס לאמנות בעיקר כהשקעה כלכלית. אני רוצה לדבר על אמנות כנכס תרבות. מי יתמוך באמנות הישראלית אם לא אנחנו?

מכירת בנקסי בסותבי׳ס (מתוך עמוד האינסטגרם של בנקסי)

Hagit:

גם כאן אני שומעת דעות סותרות – יש רבים שמספידים את השוק המסחרי של אמנות ישראלית ולעומתם יש כאלה שאומרים שיש שוק פעיל (וסמוי מהעין)

Debby:

אני יודעת שאספנים רבים מעדיפים היום לרכוש אמנות בין־לאומית, מתוך אמונה שיש יותר סיכוי לתשואה כלכלית. אני חוששת שיש אובדן אמון של אספנים ישראלים באמנות הישראלית וזה מצער אותי מאד. זה בא לידי ביטוי בצניחה של מחירים. אולי בשביל הישראלי שמחפש מציאות, לקנות זריצקי ב־1,500 דולר זה כיף. אבל מעבר לאופנות, יש נכסי צאן ברזל כמו זריצקי, שהאמנות שלהם נותרה איכותית וחשובה, אבל המחירים צונחים. זה דיסוננס שאינו מתקבל על הדעת בעבורי

Hagit:

אני חושבת שהחיבור עם מוזיאון פתח תקוה מאוד מעודד. בחלל הסמוך לכנס יש תערוכה מופלאה של אמנות ישראלית. אני מקווה שלפחות חלק מהעבודות שבה יגיעו לאוספים חשובים

Debby:

למוזיאון פתח תקוה יש אוסף ״קלאסי״ אבל הפעילות שלו היא בעיקר עכשווית. כך גם במוזיאון הרצליה. לעומת זאת, הייתי השבוע במשכן לאמנות בעין חרוד, שם ראיתי את הכבוד שנותנים להיסטוריה של האמנות הישראלית, לאבות המייסדים, דור הביניים, שלא לדבר על האמנים היהודים האירופאיים

Hagit:

את רואה – יש ה מ ו ן אמנות בארץ. אולי אין שוק אספנים אבל יש שדה שוקק של תערוכות ויוזמות עצמיות, של אמנים ואוצרים ואנשי חזון – עוד לא אבדה תקוותנו

Debby:

זו מהות הכנס – להראות את הפער הזה ולעודד את התמיכה בשטח התוסס הזה. כי חייבים להזרים כסף לתוך המרחב הזה וזה כנראה לא יגיע ממשרד התרבות. פטרונים תמיד דחפו קדימה את האמנות. אני מקווה מאוד שיקום דור חדש שיהיה מחוייב לכך. ולא רק מטעמים של רווח כלכלי

Hagit:

מה את מאחלת לעצמך ל־300 הגיליונות הבאים?

Debby:

הרבה פעמים שואלים אותי מה מניע אותי לשבת כל שבוע ולתת את המיטב שלי ללא תמורה. הציעו לי לגבות תשלום, להוריד את קצב הכתיבה, אבל אני כנראה קצת התמכרתי לזה. אני באמת מאוד מעודכנת וגם אני לומדת דברים חדשים כל שבוע. מאחורי פיסקה או שתיים בכתב יש קריאה רבה ומעמיקה. הרצון שלי הוא להשפיע, ללמד. מזל שאני אוהבת גם לרוץ לספר לחבר׳ה

The post דבי לוזיה: ״באתי לקדם את הגלריה והפכתי למותג״ appeared first on מגזין פורטפוליו.


Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:





Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:

Re:

Re: