דברים שלמדתי מקייט בלאנשט

״שום דבר אינו מקורי. תגנבו מכל מקום שמעורר בכם השראה ומצית את דמיונכם״. מילים אלה (ה״גנובות״ מיוצר הקולנוע ג׳ים ג׳רמוש, ונשמעות לא חינוכיות בעליל) מהדהדות בחלל הכיתה באחת הסצנות ב״מניפסטו״, המיצב הקולנועי המרהיב של האמן הגרמני יוליאן רוזפלדט בכיכובה של קייט בלאנשט, שנפתח בשבוע שעבר במוזיאון ישראל, ירושלים.

הן יוצאות מפיה של בלאנשט המגלמת מורה, שמחלקת מבחנים לתלמידיה והוראות כיצד להשיב עליהם. הילדים החמודים הם קהל אידיאלי, המוכן לספוג ולהפנים אמיתות וגילויים חדשים על העולם, והמורה היא סוכנת התרבות והיידע, דמות סמכותית רכה ומכילה, המייצגת ב־זמנית את הממסד המוכר, הישן והטוב (או רע, תלוי את מי שואלים) ואת התקווה לעתיד טוב יותר.

באופן פרדוקסלי, היצירה ״מניפסטו״ מוכיחה את כוחה של מקוריות. רוזפלדט מציג בפני צופיו שלל סיטואציות מוכרות יותר ופחות, השאולות כולן מהמציאות היום־יומית, ומטעין אותן בטקסטים מתוך מניפסטים מכוננים מהמאה ה־20. טקסטים פומפוזיים, חדורי כוונה ואמונה יוקדת, שהיו נכונים אולי רק לרגע כתיבתם. ולמרות ש״שום דבר אינו מקורי״, היצירה הזו, הבוקעת מפניהם של 13 מסכים באולם רחב ידיים במוזיאון, היא אחת העבודות המקוריות והמרגשות של התקופה.

אמא חסודה, פנקיסטית שיכורה, כוריאוגרפית אקסצנטרית

״מניפסטו״ הוצג לראשונה בשנת 2015 במוזיאון המבורגר בנהוף בברלין, ומאז עלה בין היתר בגלריה הלאומית בפראג ובארמורי בניו־יורק. רוזפלדט מרוצה במיוחד מהתצוגה במוזיאון ישראל ואילו האוצרת מירה לפידות מסבה את תשומת הלב לא רק למראה העיניים אלא גם לעבודת הסאונד המוקפדת – שמצד אחד יוצרת אווירת ״רעש״ וריבוי קולות, ברוח התקופה מופרעת הקשב, ומצד שני מאפשרת להתמקד בכל פעם בטקסט הבוקע ממסך בודד.

Julian Rosefeldt, Manifesto, 2015 © Julian Rosefeldt and VG Bild-Kunst, Bonn 2018

רוזפלדט מדגיש שלא ״ליהק״ את בלאנשט לפרויקט, אלא יצר אותו בשיתוף איתה, בהתאמה ליכולותיה הווירטואוזיות בהחלפת זהויות וכניסה לעורן של דמויות מגוונות. ״זהו פרויקט שצמח בעקבות מפגש בינינו ורצון לעבוד יחד״, הוא אומר. בלאנשט, שחקנית זוכת שני פרסי אוסקר ושלושה פרסי גלובס הזהב, מגלמת ב״מניפסטו״ 12 דמויות שונות: באחת הסצנות היא אמא חסודה האומרת ברכת המזון לפני ארוחה עם משפחתה; באחרת היא ברוקרית בבורסה; מפעילת מנוף במפעל למיחזור אשפה; פנקיסטית שיכורה; אלמנה הנושאת הספד בהלוויה; כוריאוגרפית אקסצנטרית והומלס נביא זעם.

המונולוגים שנושאות הדמויות מבוססים על שילובים בין מניפסטים של תנועות אמנותיות וחברתיות בולטות במאה ה־20 – החל במניפסט הקומוניסטי, עבור בדאדא וסוריאליזם מראשית המאה ועד לפופ ארט של שנות ה־60, לצד ציטוטים מכתביהם של יוצרי קולנוע ואדריכלים.

רוזפלדט נמשך אחר העוצמה וההשפעה של המניפסט כטקסט יסוד, ״אני מאמין״ הקורא לפעולה. השילובים הבלתי אפשריים ביניהם מעלים שאלות על האחיזה באמונה באמת כלשהי לאורך זמן. זה רלוונטי במיוחד בימינו, כשכולם מדברים על פייק ניוז. ״היצירה מקבלת את השלמתה מהצופים לאורך השנים״, הוא אומר.

צילומי הצבה: אלי פוזנר למוזיאון ישראל

הוא יוצר הזרה נוספת כשהוא שותל את הטקסטים בפיהן של הדמויות ב״מצבי דיבור״ שונים – הן נושאות נאום או נותנות הוראות, מספרות סיפור או מדברות לעצמן. הסיטואציות התלושות, כמו גם ההוצאה של הדברים מהקשרם המקורי ועריכתם במקבצים, חותרים תחת האפשרות להחיל את ההיגיון המניפסטי על המציאות הרבודה, המקוטעת והרוויה שבה הם מוגשים. כך הוא מחבל מראש בסיכויים של החומרים ליפול על אוזן קשבת ולהגיע למימוש כלשהו.

המסך הפותח את התערוכה הוא היחיד שאין בו דמות אנושית. את מקומה של בלאנשט תופסת תמונתו של פתיל בוער, פולט גיצי אש לוחשים ומאיים להגיע לכדי פיצוץ. ברקע נשמע ציטוט מהמניפסט הקומוניסטי, שכל מה שבוער סופו להיות מותך.

הפיצוץ אינו דימוי זר לרוזפלדט. בראשית דרכו ב־1996 יצר (יחד עם פיירו שטינלה) עבודה פורצת דרך Detonation Deutschland (״גרמניה פיצוץ״ בתרגום חופשי), שבה סדרת מבנים נהרסים בפיצוצים מבוקרים. ההרס עמד בניגוד לאתוס הבנייה מחדש של גרמניה ואירופה החרבה, שלאחר מלחמת העולם השנייה, ועוד יותר מכך לאחר איחוד הגרמניות. עבודה זו הייתה מכרעת בקביעת דרכו האמנותית כיוצר צעיר. ״באותה תקופה באמת לא ידענו אם אנחנו רוצים להציג את זה כפרויקט אמנותי או קולנועי. העניין שגילו בעבודה גופים מוזיאליים ואוצרי אמנות מיקמו אותה כיצירת אמנות״, הוא מעיד.

אפקט המקהלה

רוזפלדט (53) נולד במינכן, למד אדריכלות במינכן ובברצלונה, מתגורר בברלין ומלמד אמנות מדיה באקדמיה במינכן. הוא אינו יוצר קולנוע מסורתי, כפי שניתן לראות ב״מניפסטו״ או בעבודה ״לילה אמריקאי״, שהציג בשנה שעברה במוזיאון תל אביב, בתערוכה ״הוליווד ומיתוסים אחרים״. הוא עובד עם החלל ומעדיף ליצור מיצב קולנועי על פני הושבת הצופים מול מסך אחד.

אמנם ליצירה יש גם גרסה בהקרנת רצף – שלכבודה הוא עיבד את החומרים מ־13 המסכים להקרנה על מסך בודד, אבל לשיטתו זה לא דומה בכלל. ״העיבוד לסרט שניתן להקרנה בפסטיבלים או ברשתות טלוויזיה נולד מתוך הצורך לקבל סיוע במימון הפרויקט. אבל בעיניי החוויה, או לפחות חלק ממנה, הולך לאיבוד״.

אחד הרבדים שהולך לאיבוד בהקרנת רצף הוא אפקט המקהלה (כפי שהוא קורא לה), שנוצר ברגע שבו בלאנשט מישירה את עיניה למצלמה בו זמנית בכל המסכים, ואומרת חלק מהטקסט בגוון קול שבין מזמור דתי למערכת כריזה רובוטית. אם בכל רגע אחר הצופים מחפשים לעצמם נקודת אחיזה ומיקוד, החוויה בחלל התערוכה ברגע ההתלכדות היא מחשמלת. כאילו אות ניתן לצופים להתרכז ולספוג מסר ישיר ״מלמעלה״.

הביטוי ״מקהלה״ זורק את המחשבה לעבר המקהלה היוונית, דוברת האמת שמאחורי ההטיות האישיות של הגיבורים.

״מעניין. אני חושב על הרגע הזה כחלק מאורגן בתוך הכאוס״, הוא אומר. זהו רק אחד התעלולים שלו ללכידת תשומת הלב. טריק נוסף טמון במשך הקטעים – 10.5 דקות כל אחד – רגע לפני שיהיה יותר מדי ונאבד את הסבלנות, אפשר לעבור למסך הבא ולראות ולו רק עוד קצת. ״אני מגלה עם הזמן שרבים מהצופים רוצים לחזור ולראות הכול״, הוא אומר.

חלק מהצילומים המרהיבים נעשה מרחפן או ממבט על – שהוא מתייחס אליו כ״מספר יודע כל״. אבל עבור הצופים יש עוד ועוד פרטים שמתגלים רק לאחר בחינה מדוקדקת: בעלי החיים (חיים ומתים) המופיעים בפריים, כעדים אילמים להתרחשות האנושית. קופים, עורבים, כלבים חיים ופוחלצים של חיות אחרות, צצים במקומות לא צפויים. אתרי הצילום מושכים את הצופה לחיפוש וניסיון לאתר את המקום והמשמעות החבויה בו.

איך נבחרו הדמויות והלוקיישן של צילום כל אחת מהן?

״אני מתחיל בלי תוכנית ברורה ויוצא למסע חיפוש ארוך. אני מחבב לוקיישנים אניגמטיים, שגורמים לקהל להיות מעורב יותר, כך, באופן לא מוצהר אני דורש ממך לחדד את החושים. זה מנוגד במידת מה להיגיון הקולנועי המקובל, שבו הלוקיישן משמש כלי להבנה ולאפיון של ההתרחשות״.

הניסיון לפענח את הלוקיישן והסיטואציה – לעתים פשוט וישיר ולעתים יותר מסובך – מעסיק את הצופים במצב שבו כל כך הרבה דמויות ומופעים תוקפים את החושים בבת אחת. מצד אחד יש אחידות: אותה השחקנית, אותו משך, אותם כללים לשוניים. מצד שני כל ההיבטים הזרים, הדמות, הסיטואציה שבה היא נתונה, המיקום, כל אלה יוצרים סיפור חדש ושונה.

רק באחת הסצנות בלאנשט מגלמת דמות גברית. זהו הומלס הסוחב עגלת קניות ברחבי מגרש תעשייתי נטוש. הוא מטפס בעמל רב במדרגות לגג שעליו אנטנות לוויין חרבות, ומשם נושא נאום זעם במגפון צורמני. זהו אחד האתרים היותר מזוהים – הר השטן, תחנת ריגול במערב ברלין מתקופת מסך הברזל. הבחירה לא מקרית, ומעלה שאלות על ״טובים ורעים״ ותפיסות פוליטיות חדורות אמונה שאיבדו רלוונטיות וערערו את עולמם של האוחזים בהן.

ההומלס נראה כדמות פוסט אפוקליפטית. כשהוא צועד בין ערמות פסולת ובניינים נטושים צופה בו קוף בעיניים נבונות ואדישות.

בעלי החיים מייצגים איזו חוכמה חדשה שתצמח מההריסות?

״אין ספק שהם ישרדו אחרינו״, הוא אומר. ״אני אוהב את הקולאז׳ שנוצר בין טקסטים, רעיונות ויזואליים וסיטואציות. הפאזל שחלקו עובד בהתאמה עם הסט ולפעמים מדגיש את הניגוד״.

חלק מכוחה של היצירה טמון בפערים הנוצרים בין המצב הקיומי שמגלמות הדמויות לבין המשפטים היוצאים מפיהן. הפועלת קשת היום במפעל למיחזור מצטטת מניפסטים על תפקידה של הארכיטקטורה לבנות עולם חדש. האמא השמרנית מברכת על המזון בגרסת פופ ארט, והאידיליה המשפחתית עומדת בניגוד לעצמות בעלי החיים הנותרות כטרף לאחר הסעודה.

״אני חושב שזו עבודה אנטי־פופוליסטית. הריבוי של הקולות והמסכים הוא ביטוי של פלורליזם, שמציב אלטרנטיבה לפופוליזם הפוליטי הרווח – שברובו עסוק בהטלת מורא והבטחות ריקות״. בניגוד למורה הדורשת מהתלמידים להעתיק ולא לחשוב מחשבות מקוריות, רוזפלדט מאמין שעבודת אמנות גורמת לאנשים לחשוב ולהעביר הלאה את המטענים שהם פוגשים. אולי אחד הציטוטים החביבים עליו הוא זה שבו היא אומרת: ״זכרו את דבריו של ז׳אן לוק גודארד: זה לא משנה מאין לקחת את הדברים אלא לאן אתה לוקח אותם״.

The post דברים שלמדתי מקייט בלאנשט appeared first on מגזין פורטפוליו.