פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online
הגעתי מעט באיחור ל״בליינד דייט״ שלי עם יוסף קריספל בקפה השכונתי, אז הוא שלח לי הוראות מדוייקות כדי שאאתר אותו בקהל: ״חולצה כחולה עם הדפס דב צהוב. יושב במרפסת״. מצאתי!
קריספל בחור צנוע. כשהוא מישיר מבט ומסתכל לי בעיניים אני מיד מרגישה בנוח ואנחנו מתחילים לקשקש כמו שני חברים ותיקים. מהר מאוד השיחה מתגלגלת לתרבות הישראלית, או יותר נכון – המחסור בתרבות מושרשת ברוח הזמן הציונית. זו פיסת אדמה בוערת, שבה אנשים עצבניים, מצבים נפיצים, ומזג אוויר קיצוני, אך לאחר מספר גיחות מסביב לעולם, הוא לא יכול לדמיין את עצמו חי במקום אחר. למרות שהמציאות פה קשה לעיכול, קריספל מודה שזה כנראה המקום היחיד שבו הוא מרגיש מספיק בנוח כדי ליצור. משהו בכאוס הישראלי מאפשר לו לחלום, ליצור ולבטא את עצמו בצורה הטובה ביותר.
למרות זאת, ההשראה למוטיבים החוזרים בעבודותיו אינה מקומית, אלא נטועה במיתולוגיה היוונית, הבארוק המאוחר והתרבות האירופאית. כשאני מציפה בפניו את הדואליות הזו, הוא מכריז בפואטיות ״יש המון בארות שמהן אדם יכול לשאוב כדי להרוות את צמאונו״. מטאפורית, קריספל מפנה את גבו לישראל בחיפוש אחר השראה בתרבויות שונות, רק כדי לחזור וליצור את האמנות שלו כאן.
יוסף קריספל
בימים אלה מוצגת בגלריה נגא בתל אביב תערוכת היחיד שלו ״רקע מזרחי״. בסדרת עבודות חדשות הוא מביא את הרקע משכבת הציור התחתונה לקדמת הבמה, כך שהוא הופך לאלמנט המרכזי ביצירה. גם הפעם שואב קריספל השראה מיוון הקדומה ומהתרבות האשורית, ומתייחס לדגמים אוריינטליים מתרבויות המזרח. כשאני מתעניינת בעיסוקו הנרחב באלמנט שמרבית המתבוננים נוטים לקחת כמובן מאליו, הוא מסביר ש״למרות שרקע באמנות נהוג להוות ציפוי למשטח הבד או העץ שעליו האמן מצייר, רקע הוא הכול – הוא תאורה, הוא נסיבות, הוא יכול להיות נרטיבי או ביוגרפי, רקע הוא בכל מקום ולכל דבר יש רקע״.
הדיון שלנו פונה לתפקיד האמן ומשמעותה של אמנות. ״אני רואה את האמן כשחקן שמרבה להחליף תלבושות, כקוסם ששולף עוד ועוד תעלולים מן הכובע״, אומר קריספל. ״כל יצירה היא כמו מסיכה, המאפשרת לאמן להוציא עצמו, או חלק מסויים מהווייתו, אל האור״. בשבילו, תשוקה ויצירה קשורות זו בזו, והאחרונה לא יכולה להתקיים ללא הראשונה. ״יצירת אמנות היא תהליך כלל חושי״, הוא אומר, ״אני יוצר אמנות שמעוררת את חושיי ומייצגת מאפיינים שאני כמה אליהם״.
קריספל רואה את עבודותיו כאוביקטים דוממים המייצגים רגע קריטי בזמן. מלאות ברגש, הן יוצרות תנועה מטאפורית המפתה את הצופה ומאתגרת את תפיסותיו. לפי הפילוסופיה הזו, כל יצירה מייצגת נקודת שיא, המלווה, באופן בלתי נמנע, במוות מסויים. ״זו חגיגה של תסיסה, כמו ארוס (דחף החיים) ותנטוס (אינסטינקט המוות). שני הקצוות האלו באים לידי ביטוי במחזור החיים של כל יצירת אמנות״.
התפיסה הרומנטית הזו מלווה אותו בחייו האישיים והמקצועיים, וכמו בכל דרמה מרתקת, רומנטיקה מלווה במיניות. וכך, מיניות ומגדר הם נושאים מרכזיים בעבודותיו של קריספל, שמנסה לשמור על אתיקה קלאסית גם בציוריו הנועזים יותר. בסקירת עבודותיו משנות ה־90 ועד היום, גבריות מהווה מוטיב חוזר שמופיע הן בציורים של אישים מפורסמים כמו משה דיין והאפיפיור, והן ברישומים ריאליסטים של גברים אנונימיים בעירום. לאחרונה אצר את התערוכה ״סלון אירוטי״ בגלריה נגא, מתוך אג׳נדה שלפיה ״לכל אמן יש איזושהי יצירה אירוטית שהוא יצר. לפחות אחת״. הוא ממשיך ״אמנות היא עולם שמאפשר לך להתקיים בתוכו ללא מעצורים וללא מסננים, מרחב שבו ניתן לחקור את כל השאלות והספקות, אפילו בימים המצונזרים בהם אנו חיים״.
כמו בכל דרמה מרתקת, רומנטיקה מלווה במיניות. וכך, מיניות ומגדר הם נושאים מרכזיים בעבודותיו של קריספל, שמנסה לשמור על אתיקה קלאסית גם בציוריו הנועזים יותר
עוד אלמנט חשוב בעבודותיו של קריספל הוא צבע: בסדרה דיכרומטית משנת 1999, הציג דמויות אנושיות במצבים יום־יומיים על דפי אנציקלופדיה, ובסדרה ״סיפורי התנ״ך״ משנת 2007 הוא שיחזר סצנות תנ״כיות ידועות בטכניקת צביעה ייחודית. בסדרה מאוחרת יותר של הדפסים צבעוניים ״Middle/East״ הוא עשה שימוש בצבעוניות נועזת, המעניקה ממד נוסף לדימויים. כך גם בסדרתו האחרונה ״לטרוף מחדש״ – צבע משמש את קריספל ככלי לביטוי תשוקה ומיניות.
המבט על המסע האישי שלו, לדבריו, אינו ייחודי כל כך. לכל אמן יש עבודות טובות יותר ופחות, ולא צריך לקחת עצמו ברצינות יתרה. ״היופי באמנות הוא שהיא יכולה להיות ספקטקולרית והיא יכולה להיות נוראית, אבל בסופו של דבר, זו רק אמנות״.
אנחנו נפרדים לשלום. יש לי הרגשה שעוד יהיה לנו דייט שני.
–
הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אחרת במגזין של Artsource.Online
לקריאה נוספת
The post שיחת סטודיו // יוסף קריספל appeared first on מגזין פורטפוליו.