Yuval:
הי נעם, מה קורה? תתחדשי על ההדסטארט!
Noam:
טוב, תודה!
Yuval:
בכיף. מה קרה שהחלטת לקחת את הפרויקט הגמר שהצגת במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ולהוציא אותו לאור?
Noam:
הממ שאלה טובה. זה פרויקט מאוד קרוב לליבי, גם מתוקף היותו פרויקט הגמר שלי וגם בגלל הנושא שהוא עוסק בו. הוא מכיל בתוכו כל כך הרבה אנשים מוכשרים שהיו נדיבים מספיק בשביל לשתף אותי בטקסטים שלהם והרגשתי שאלה טקסטים שצריכים להיחשף למעגל יותר רחב. זה נושא שאני מתעסקת בו די הרבה ואני מרגישה שזה רלוונטי להמון אנשים
Yuval:
למה זה נושא שמעסיק אותך? מאיפה הגיע הרעיון לעבוד איתו בפרויקט הגמר?
Noam:
אני חושבת שהפרויקט נולד במהלך הסמסטר שביליתי בהמבורג במסגרת חילופי סטודנטים: התחלתי לזהות בעצמי סממנים ישראליים שלא ידעתי שיש בי, או שלא ידעתי שהם ישראליים. והתחלתי לחשוב על הזהות שלי כישראלית שלא חיה בישראל. מצאתי את עצמי מתמקדת בפער שבין הזהות שלי כישראלית שחיה באירופה לבין הזהות היהודית של סבא וסבתא שלי שחיו באותה יבשת לפני 70 שנה. אני חושבת שרובנו אם לא כולנו עוסקים בגלות, זה בדי.אן.איי שלנו. אנחנו לא קיימים פה מספיק זמן בשביל לשכוח שאנחנו רגילים לנדוד
עטיפת הספר
נעם נוי. צילום: אלן צצקין
Yuval:
מעניין. ואז מה? איך מתקדמים מפה?
Noam:
התחלתי לחפש טקסטים שעוסקים בגלות, ולפנות ולדבר עם ישראלים שחיים בחו״ל, חלקם חברים ומכרים וחלקם אנשים מוכרים שפרסמו בעבר, ביניהם פניה עוז זלצברג, מתי שמואלוף, שירה פנקס ועוד רבים וטובים. וככל שהטקסטים היו אישיים, מכולם עלו קולות ונושאים דומים. ממש התגבשה לי תמונה של קהילה ישראלית גולה, שבניגוד ליהודים הגלותיים של פעם שהתקבצו סביב מסורת דתית וזיקה משותפת לציון, מדובר באנשים עם געגוע למקום קיים וחי, בעל צבעים מסויימים וריחות מוכרים. ורציתי לתת להם צבע וצורה
Yuval:
איך התגבשה השפה החזותית?
מפוסטרים של צה״ל ואותות מופת, שמשיית חוף של שטראוס, אוטובוס של אגד, כלניות (הרבה כלניות!) ועד לקסטה או שלט מקדונלד׳ס בעברית. כל מה שהוא סממן של כאן, לעומת שם, נכנס. ובעיקר הצבעים! צבעים של ארץ ישראל יש רק כאן
Noam:
השפה החזותית נשענת על ״היסטוריה״ חזותית ישראלית, שהיא עצמה מישמש של שפות שונות מתרבויות שונות, על נוף מקומי ותרבות ישראלית, הכל יצא מתוך הטקטסים שהובילו את כל המהלך. מפוסטרים של צה״ל ואותות מופת, שמשיית חוף של שטראוס, אוטובוס של אגד, כלניות (הרבה כלניות!) ועד לקסטה או שלט מקדונלד׳ס בעברית. כל מה שהוא סממן של כאן, לעומת שם, נכנס. ובעיקר הצבעים! צבעים של ארץ ישראל יש רק כאן
Yuval:
והחיבור לטקסטים? את יכולה לתת כמה דוגמאות מתוך הספר, לחיבור הטקסטואלי־חזותי שעשית?
Noam:
את הטקסטים אפשר לחלק בצורה מאוד גסה לכמה נושאים מרכזיים: קיץ וים, צבא, שפה וגעגוע. השפה החזותית באה לידי ביטוי באיורים שעל הטקסטיל ובסצנות שבהן הם צולמו. הטקסטילים עצמם עוברים מהלך של התפוררות והפיכה לסמליים, תחילה ישנם דימויים ארץ־ישראליים מובהקים כמו צמחייה וגידולים מקומיים, הם מתקדמים לדימויים פחות קונבנציונאליים של ישראליות ובסוף נשארים בעיקר צורות וצבעים.
הקיץ מורגש בכל מקום, השמש החזקה ששורפת את כל הצבעים. יש משחקים יותר מילוליים, שימוש טיפוגרפי בקיצורים צבאיים, נושא שחזר ועלה הרבה פעמים בספר – חוסר היכולת לתרגם את החוויה הצבאית, לא רק כי זו חוויה מאוד יחודית בארץ, אלא כי פיזית אין בשפות אחרות את המילים: איך תתרגם בלת״מ?
חוסר היכולת לתרגם את החוויה הצבאית, לא רק כי זו חוויה מאוד יחודית בארץ, אלא כי פיזית אין בשפות אחרות את המילים: איך תתרגם בלת״מ?
Yuval:
אני בטוח שיש בלת״מים גם בצבאות אחרים, למרות שלא בדקתי
Noam:
חחחחח לא יכול להיות
Yuval:
לשמחתנו לא נדרש מאיתנו להתגייס ולבדוק.
תגידי משהו על הטקסטילים? זה לא חומר קלאסי של מעצבים גרפיים, מצד שני הוא נכנס יותר ויותר גם לתקשורת חזותית. איך את מסבירה את זה? ומה הייתה המשיכה שלך לטקסטיל?
Noam:
אל הטקסטילים הגעתי מתוך רצון לייצר משהו פיזי בעבור אותם ״ישראלים גולים״: רציתי לייצר איזשהו אוביקט מעבר, כמו שמיכה בעבור תינוק; חיבור למשהו שאפשר לגעת בו, להתעטף בו, משהו עם טקסטורה וריח, משהו שמזכיר לך את הבית. עם העבודה על הטקסטיל המשמעות שלהם כאוביקט מעבר הלכה והתפוררה, והם הפכו לדבר סמלי יותר.
אני חושבת שהשימוש שלי בטקסטיל נשאר במסגרת ה״גבולות״ של תקשורת חזותית, היות שהוא פחות מתמקד במחקר החומרי ומשמש כקנבס לאיורים. הוא עובר טרנספורמציה נוספת בצילום, שצילם הצלם והאמן יותם מנדה־לוי, ובסוף מגיע אליך כאימג׳ מייקניג בתוך ספר. דווקא הייתי שמחה בהמשך להיכנס יותר לעומק מבחינה חומרית. אני חושבת שמעצבים נמשכים לעיסוק בחומר, משהו שהרבה יותר נפוץ בלימודים והולך ופוחת אחרי, ומעבר לזה אני פשוט חושבת שתקשורת חזותית זו הגדרה שיכולה להכיל בתוכה את כל סוגי היצירה, וטוב שכך:)
Yuval:
ואולי עוד מילה על הטקסטים: מה ביקשת מהמשתתפים לספר? לכתוב? לחלוק?
Noam:
לחלקם פניתי והסברתי על הנושא והם מייד אמרו שישלחו לי כי כבר היה להם בארסנל משהו שהתאים, עם חלקם ניהלתי שיחה ומתוכה הוצאתי קטעים. לרוב שאלתי אותם למה הם מתגעגעים ומתי זה צף, למה הם לא מצליחים להתרגל ועל מנהגים חדשים שלא היו בארץ, שאלתי על הים ואת מה לא ניתן לתרגם לשפה המקומית, שאלתי מה לקחו איתם מכאן. התשובות הרבה יותר טובות מהשאלות. אני מבטיחה
Yuval:
לול. היו דברים שהפתיעו אותך?
Noam:
בעיקר התרגשתי. אבל אני חושבת שהחוויה האישית היא מפתיעה, אני זוכרת על עצמי שלא הצלחתי להתרגל לעובדה שיום שישי הוא לא סוף שבוע, ושפתאום גיליתי שזה נורא מבאס שאין ח בגרמנית כי איך תסמס חחחחחחחחח כשמשהו ממש ממש מצחיק אותך? אני חושבת שהדבר הכי חזק שעלה מתוך הטקסטים הוא שהגירה פירושה געגוע. כי גם אם תחזור בסוף לכאן, תתגעגע לשם
Yuval:
וזה גם מתקשר לשם הספר, נשמתי שוכנת בגלות?
Noam:
השם נלקח מתוך מכתב של ביאליק לידיד שבו העיד על עצמו כי ״נשמתו שוכנת בגלות״. אנחנו פשוט עוד חדשים פה באיזור ויקח לנו זמן להתנתק מהגלות (אם בכלל נצליח, אבל זאת כבר שיחה אחרת), כמו שאמרתי זה בדי.אן.איי שלנו
Yuval:
זו באמת שיחה אחרת… משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?
Noam:
כן. הפרויקט נעשה במקור בהנחיית קובי לוי ובהמשך בתמיכה של נעם שכטר שגם כתב הקדמה יפה ומרגשת שפותחת את הספר.
בנוסף אני יכולה להגיד שזו היתה חווית יצירה מאד מרגשת ואדיבה, ושנתקלתי רק בשיתוף פעולה ונדיבות גדולה; זה הרבה טוב שאינו מובן מאליו. ואני מקווה שזה ימשיך למימוש ההדסטארט ולהפקת הספר, ושאנשים יהנו ממנו כמובן.
וגם, שהספר שמח ואופטימי. זה חשוב
The post נעם נוי: רובנו – אם לא כולנו – עוסקים בגלות. זה בדי.אן.איי שלנו appeared first on מגזין פורטפוליו.
