פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online
צהרי שישי חמים במתחם נגה היפואי. זוגות צעירים מציפים את בתי הקפה, ילדים מתרוצצים בחצרות המשחקים, כולם נהנים מתחילתו של סוף השבוע במיטב מלבושיהם הקיציים. הכאוס שבחוץ מתחלף באווירה שקטה וקסומה כשאני נכנסת לסטודיו של אורלי מיברג, שמרגיש כמעט תלוש ממיקומו הגיאוגרפי, מנותק מהמולת הג׳נטריפיקציה שמתחוללת סביבו. חרף היותו תחום בקירות בטון ותקרת קורות מתכת לבנים, הסטודיו מוצף באווירת אין־סוף נעימה.״אני מגיעה לכאן כל יום״ מספרת מיברג, ״לחקור, להתנסות ולצייר. ציור זו הפרקטיקה שלי במשך הרבה שנים וגם התשוקה האבסולוטית שלי״, היא מודה.
תהליך האינקובציה הממוצע של מיברג אורך כשנתיים, שבמהלכן היא מפתחת טכניקות ונושאים חדשים לציוריה ושבסופן היא מציגה תערוכה. כשאני שואלת אותה מה מגיע קודם – הנושא או הטכניקה לסדרה החדשה – היא עונה שאחד קשור בשני. ״התמה יכולה לנבוע אינטואיטיבית תוך כדי עבודה במדיום מסוים, ולא להיות בהכרח מתוכננת מראש״.
אורלי מיברג. צילום: אוראל כהן
הרזידנסי בניו יורק. צילום: מ״ל
לאחרונה היא חזרה מרזידנסי של חודש באפ־סטייט ניו יורק, שם קיבלה אספקה בלתי מוגבלת של צבעי הדיו הנוזליים שבהם היא מרבה להשתמש בעבודותיה. ״זה גן עדן לציירים!״ היא אומרת בהתלהבות. ״חללי העבודה והמגורים ברמה גבוהה, ממוקמים בבית שהיה אסם, מוקף בטבע מדהים, מרוחק ומבודד כך שאין כל גירוי אחר וכל מה שאת יכולה לעשות זה לעבוד בסטודיו.
״הרזידנסי שייך למשפחת גולדן, יצרני צבעי גולדן האיכותיים, ובנוסף לתנאים הנהדרים של המקום חשוב להם לספק כמה שיותר ידע על השימוש במוצרים. מפעל הצבעים נמצא בסמוך לרזידנסי, שם הם נותנים מספר שיעורים בשבוע כך שלמדתי על טכניקות וחומרים חדשים. כל כמה ימים נשאלתי אלו צבעים חסרים לי וחידשו לי את האספקה. ציירתי בלי הפסקה וכשסיימתי צברתי לא מעט עבודות שנשלחו אלי בתום השהות״.
במבט לאחור על הסדרות השונות שיצרה מיברג לאורך שנות פועלה כציירת, אפשר להבחין בהשתלשלות פואטית. בעבודותיה המוקדמות, כמו סדרת ציורי הים וה״צולחים״, היא ציירה דמויות ריאליסטיות ואנונימיות המאתגרות את מערכת היחסים בין האדם לטבע. למרות שפני הדמויות בסדרה זו לרוב מטושטשות, גופן מדוייק ומהווה מוקד ליצירה.
תלוי בנוף. צילום: אבי אמסלם
דיו לבנה. צילומים: מ״ל
בהדפסי הזרקת הדיו על נייר מהסדרה ״דיו לבנה״ שנסרקו ממחברת הרישומים שלה, מציגה מיברג צלליות של דמויות בתנוחות יוגה שונות. גוף האדם נותר המוקד המרכזי ביצירות, בעוד שטכניקת הרישומים המקוריים שמהם נוצרה הסדרה, אפשרה מקום לרנדומליות יותר מבעבר. בסדרה האחרונה שיצרה, תלוי בנוף, פורצת מיברג את גבולות הציור המסורתי מן הבד הלבן המתוח תוך שהיא מסירה אותו ממסגרת העץ ומטביעה אותו באמבטיות צבע, מעניקה לו מרקם ונראות המאזכרים ציורים יפנייים. ובתערוכה האחרונה תלתה מיברג את הקנבסים הצבועים מהתקרה במרכז הגלריה כך שנטשו את הקירות ואת חד־הממדיות שלהם כדי ליצור מיצב מרחף באוויר, שהקיף את הצופים ואפשר להם לחקור אותו מזוויות שונות.
הדמות האנושית תמיד נוכחת ביצירותיה של מיברג, רק שהפעם, בניגוד לסדרות קודמות, היא לא נגלית לעין בקלות. מיברג סיפרה לי שאחד הטכנאים שעבד מחוץ לסטודיו נכנס יום אחד לשתות כוס מים בזמן שהיא תלתה את העבודות לייבוש. הוא בהה באחד הציורים והכריז: ״את מחביאה יהלום בכל ציור!״. ולמרות שלא היה לו כל ידע מקדים על מיברג ופועלה, הוא צדק. הדמות האנושית בסדרה זו היא תגלית מתקתקה, כמעט נחבאת בין גלי הצבעים והמרקמים, ובלתי נראית במבט ראשון. כשהעין מבחינה בדמות לראשונה, זה מרגש כמעט כמו למצוא יהלום יקר.
הצולחים. צילומים: רם ברכה
עוד מוטיב חוזר בעבודותיה של מיברג הוא המים, שתמיד נמצאים בציוריה כסוביקט, כטכניקה או כמרקם. ״הים״, היא אומרת, ״תמיד נוכח בחיי. אני תמיד עם הפנים לים. כל יום. בכל מה שאני עושה״. וכך נפרדתי ממנה לשלום ויצאתי מהסטודיו בהרגשת רוגע חמימה שהציפה את גופי בגלים נעימים. התהלכתי בשלווה כשרגליי מובילות אותי בנחישות מבלי לדעת לאן, וכעבור מספר דקות מצאתי עצמי בחוף הים של יפו העתיקה.
–
הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אחרת במגזין של Artsource.Online
The post שיחת סטודיו // אורלי מיברג appeared first on מגזין פורטפוליו.
