הכיוון דרום: שדה התעופה רמון חונך שער כניסה חדש לישראל

עם שטח שמשתרע על 5,024 מ״ר, וצפי ל־2.25 מיליון נוסעים לשנה, שיכול לגדול עד 4.25 מיליון, שדה התעופה ע״ש אילן ואסף רמון, שנחנך בחודש שעבר, הוא מגה פרויקט בסדר גודל לאומי, שעתיד להוות את שער הכניסה הדרומי לישראל. בעבור מתכנניו, משרדי האדריכלים ״אמיר מן עמי שנער אדריכלים״ ו״משה צור אדריכלים״, שביצעו את הפרויקט במשותף, הוא מסכם שבע שנות תכנון אינטנסיביות ביותר של חזון אדריכלי, שקרם עור וגידים בלב הערבה.

מתחם שדה התעופה רמון ממוקם בתמנע, כ־18 ק״מ מאילת, וכולל מבנה טרמינל, שני אזורי תמך שממוקמים משני צידיו, מגדל פיקוח, מסלולי המראה ונחיתה, ורחבות ייעודיות למטוסים בסדרי גודל שונים, כולל מטוסי ג׳מבו. השדה החדש נועד להחליף את השדה הקיים באילת ואת השדה בעובדה, ומיועד לטיסות פנים ארציות ובין־לאומיות. הקמתו אמורה להקל על הגעת נופשים מהעולם לאילת ולהעצים את מעמדה כיעד תיירותי נחשק, ובה בעת לשחרר את השטח של שדה התעופה הישן לטובת פיתוח העיר, להסיר ממנה סיכון בטחוני, וכן להוות חלופה לנתב״ג בעיתות חירום.

״האתגר היה עצום מכל בחינה שהיא, ובכלל זה בגלל האקלים המקומי, שלא פעם דרש מאיתנו למצוא פתרונות יצירתיים״, אומר האדריכל אמיר מן, שעמד בראש צוות התכנון. ״הפרויקט הוא מהסוג המכונה GREENFIELD, שמשמעותו פרויקט שמוקם ׳יש מאין׳ ללא כל תשתיות קיימות במקום הקמתו, ונחשב ענק בפני עצמו ומעצם הווייתו ככזה. בעולם ככלל, מוקמים פרויקטים כאלה בממוצע נמוך של אחת לשבע שנים״.

בתוקף תפקידו מן נדרש לאתגר אישי שחרג מגבולות אדריכליים ״פר סה״, לכיוונים של ניהול מגעים עם רשויות, עם קבלנים ויועצים, או עיסוק בתקציבים. ״בפרויקט נטלו חלק לא פחות מ־45 חברות ייעוץ מתחומים שונים, ואני גאה שלמעט שתיים, כולן היו ישראליות. העובדה ש׳פתחנו׳ כך את הפרויקט לחברות גם הוזילה עלויות ואפשרה לנו לעמוד בתקציב״ מציין מן בסיפוק.

״שדה תעופה הוא אתר רב מערכתי. מכונה ענקית שמשלבת מרכיבים אוויריים וקרקעיים ובנויה ממכלול רחב ביותר של תהליכים. ככזו אין בה כל מקום לנקודות כשל מכל סוג שהוא, וכל התהליכים האדריכליים המתייחסים להתנהלות ולחוויה של המקום עברו סימולציות מדוקדקות ביותר, שהביאו בחשבון גם ׳מרווחי גמישות׳, כמו לדוגמה עומסים משתנים של נוסעים, שדורשים פתרונות היערכות למצבים כאלה״.

בשדה התעופה החדש ההפרדה בין טיסות בין־לאומיות לטיסות פנים־ארציות מתנהלת כהפרדה גמישה וחופפת, באמצעות חבלול גמיש בלבד. מהלך זה צמצם משמעותית את שטח הטרמינל, ולדברי מן יש לו משמעות גם בהבט התיירותי, כסיטואציה שמייצרת מפגשים וחוברת לייעודו והגדרתו של השדה כבעל
אופי תיירותי בעיקרו.

200 סוגי משולשים

כפרויקט ״גרינפילד״, נדרש באתר פיתוח מבראשית, שבוצע על ידי אדריכלית הנוף ליטל סמוק, תוך היצמדות להיבטים ירוקים והשתלבות בסביבה המדברית. התכנית התחקתה אחר עקבות שפך המים ותצורת המניפה של הנחלים נמרה ורחם הזורמים בשמורת תמנע (נתיבי המים הזורמים הוסטו באמצעות תעלות לכיוון הוואדי), ועובדה לסכמה שמתווה את מערך הפרישה של המתחם בשטח.

ההתחקות הרעיונית אחר עקבות זרימת מי הנחלים מהדהדת גם באזורי החניה שבחזית בית הנתיבות, שתוכננו בקווים המתעקלים רכות ומצטטים אותם באופן מעודן. החול והסלעים שהוצאו מהקרקע במסגרת החפירות שנדרשו באתר, נגרסו ושבו לשמש כחומר מילוי בכבישים, במסלולי הנחיתה, ברחבות המטוסים וכדומה, וכן פוזרו כשכבה עליונה בינות למגרשי החניה. בדומה לכך, גם זרעי צמחים מקומיים שנמצאו באתר נאספו, הונבטו בחממות, ונשתלו מחדש לשימור התבנית הנופית של הסביבה. בתוך כך, המרחב הפתוח של שדה התעופה ״נמהל״ באופן טבעי לחלוטין עם המדבר הסובב אותו, כשרק המבנים בולטים בו כאלמנטים מינימליסטיים.

״אני זוכר שישבתי חצי יום על גבעה באתר, וכל מה שראיתי זה רק חול, חלוקי נחל, ואת הרי אדום באופק. זו הייתה סיטואציה מרשימה של טבע בתולי וערבה שמשתרעת עד אין־סוף״

הקונספט התכנוני של מתחם שדה התעופה צמח והתגבש מתוך תפיסת המיקום המדברי כמרחב על־זמני שמפגיש תכני הובלה ומעבר בהקשרים של עבר ועתיד – הן הקשר תנ״כי של ימי קדם המאזכר את המעבר לארץ כנען דרך המדבר, והן הקשר עתידי־עתידני של תעופה כמהות שמובילה, תרתי משמע, את התרבות האנושית קדימה והלאה. הרעיון האדריכלי לא חתר להשתלב בסביבה המדברית, כי אם ליצור סוג של ״מחזה״ שונה מהנוף הקיים, מעין תפאורה פוטוריסטית שנשקפת בתוכו. שפת העיצוב, מאידך, נשאבה ישירות מהשטח, מסלעי האזור המדברי, שעיצובם המדמה פטרייה שמצלה על עצמה הוא תוצר של תנועות הרוח והמים: ממד התנועה תורגם בה לתנועה אנושית כמוטיב שמעצב־מתווה את ההתנהלות במבנה הטרמינל, וצורניות הסלעים תורגמה לשפה של שבירות וקימוטים המדמה קיפולי אוריגמי.

העובדה שניהול התכנון היה נתון ״בידיים אדריכליות״ אפשרה להחיל את שפת העיצוב כשפה אחידה על כלל מרכיבי הפרויקט ולהפכו לסביבה הוליסטית. ״אני זוכר שישבתי חצי יום על גבעה באתר, וכל מה שראיתי זה רק חול, חלוקי נחל, ואת הרי אדום באופק. זו הייתה סיטואציה מרשימה של טבע בתולי וערבה שמשתרעת עד אין־סוף״, אומר מן על מה שאכן מוצא את ביטויו באדריכלות שלוכדת את ממד האין־סוף, ממסגרת אותו כתמונת נוף ייחודית ומחדירה אותה פנימה אל לב חלל הטרמינל.

המערך החומרי של תכנון השדה נשען על צמצום שמשלב אלומיניום, זיגוג ועץ במבוק, והגיאומטריה המקומטת, שנרקמת מכ־200 סוגי משולשים, יושמה בחיפויי החוץ והפנים כאחד, בדרך שמייצרת רצף המשכי ומעצימה את הממד ההוליסטי – מחזית לגג במעטפת, ומקיר לתקרה בחלל הפנים.

מבנה הטרמינל מורכב מקונסטרוקציית פלדה ובטון המחופה בפנלים של אלומיניום צבוע בלבן בוהק עם שילוב שכבות בידוד תרמי ואקוסטי, כשאופן הקימוט כלפי חוץ מצטט את צורניות הסלעים ומייצר הצללה למבנה. מערכת הגג, החזית החמישית, תוכננה מתוך מחשבה על המבט שמתקבל מהאוויר: תשתית הניקוז משתלבת מתחת לחיפוי האלומיניום שאינו אטום לחלוטין, כך שהגג נותר ״נקי״ והנרטיב העיצובי נחשף גם במבט עילי. התשתיות הפונקציונליות של מגדל הפיקוח נוצקו בבטון שנעטף בקונסטרוקציית פלדה קלה ובחיפוי מקומט זהה המחבר אותו לשפת המקום, ומערכות התמך רוכזו מתחת סככות ענק. המבנים תחתיהן תוכננו בקווים נקיים, ועיצוב הסככות המצלות עליהם מגלם המשכיות לשפת העיצוב ומדמה מעין שמיכות שמרחפות ברוח.

במרחק נגיעה

כשם שהטבע חוצב בסלע, כך גם בתוך המסה הא־סימטרית של בית הנתיבות ״נחצבו״ קירות מסך בקווים מצולעים, ובתוכם ממוקמים פתחי הכניסה והיציאה, שמגדירים חלוקה בין תנועת נוסעים יוצאת לבין תנועה נכנסת, כמו גם בין אזור הצ׳ק־אין לבין אזור השערים הסטרילי. את החציצה ביניהם מייצרים קירות מסך, ששקיפותם מעניקה מבטים ארוכים החושפים את כלל המרחב על התנועה האנושית הרוחשת בו והנוף המדברי שסובב אותו.

קירות המסך תוחמים גם חצרות פנימיות ש״ננגסו״ מתוך המסה, כהמשך רעיוני של טבע החוצב בסלע, וכאמצעי להחדרת אור יום טבעי. ״במבנים גדולים של שדות תעופה נפרצים בדרך כלל פתחי סקיילייט לצורך זה, אך בתנאי החום של האזור זה לא היה עובד. ׳חירוץ׳ המבנה על ידי שילוב החצרות מחדיר פנימה לא רק את אור היום, אלא גם את נוף הטבע המדברי כממד ייחודי שמעצים את חוויית המקום״, מסביר מן.

חצר אחת, שמיועדת לשימוש פנימי של עובדי השדה, מפרידה בין שערי הגישה למטוסים לבין אזוריו האחרים של השדה, והחצר השנייה מפרידה בין אזורי ההמראות והנחיתות. בשטחה של חצר זו משתלבים בריכה ביולוגית ובית קפה, שמשרת את היוצאים ואת הנכנסים כאחד, ואגב כך מייצרים סיטואציית מפגש והיכרות נוספת.

חלל הפנים הוא מרחב מלבני גבה תקרה, קריא וקל להתמצאות, שעמודיו העשויים פלדה מעוצבים בהשראת הפרופורציות של עצי השיטה הגדלים בסביבה, שמאופיינים בגזע נמוך וענפים המתפרשים לרוחב. עיצוב העמודים זהה, אך העמדתם באופן ש״מסובב״ אותם לכיוונים שונים מייצר עניין משתנה. חיפוי הפנים, שבוצע בעץ במבוק, חושף את שפת האוריגמי כעין נגטיב חמים לחיפוי החוץ הלבן והבוהק, מהדק את ממד ההמשכיות ומייצר תחושה מסבירת פנים.

מפלס הכניסה מרכז בשטחו את כל תהליכי הטרום־טיסה, חנויות ומרפסת שמשקיפה על המטוסים ומסלולי ההמראה בתוך הנוף המרהיב שסובב אותם. ממפלס זה ישנה ירידה לאזור השערים, שם מתעצמת חווית המראה לכדי שיא, כשקירות המסך חושפים את מלוא תמונת המרחב וההרים שבאופק כבמרחק נגיעה, ואף הגישה למטוסים נעשית ברגל או בשאטלים, ללא שרוולים מתווכים.

האלמנטים הפונקציונליים שבחללי הפנים – דוגמת דלפקים, ספסלים, מפזרי אוויר וכומה – עוצבו בשפה אחידה המשלבת קוריאן ועץ, ובמופעה, שממשיך את מוטיב הגריעות מהשלם בדומה לזה של מבנה הטרמינל, היא משתלבת כמכלול מובחן בשפת העיצוב של המתחם כולו. ״בחתירה ליצור חווית מקום כוללת, ירדנו לכל פרט קטן כגדול. גם את המיקומים לשילוט פרסומי קבענו מראש כדי שישתלבו נכונה באדריכלות, והגבלנו את אמצעי השילוט למסכים ולשלטים מוארים בלבד״.

מעבר לשמו של השדה, שמנציח את זכרם של אילן ואסף רמון ומתנוסס בחזית מבנה הטרמינל, משתלבת גם בחלל הפנים פינת הנצחה מרגשת, ובה עבודת קולאז׳ שיצר האמן זיגי בן חיים, מי שנבחר בזמנו על ידי נאסא להנציח דרך אמנותו את החללית קולומביה ואת אנשי צוותה. צדה האחד מספר את סיפורו של אילן וצדה השני מוקדש לסיפורו של אסף, ולאחר מותה בטרם עת של רונה, הרעייה והאם, הפינה נקראת על שמה ומנציחה גם את זכרה. נכון לעכשיו, עם השקתו של השדה החדש, גובר העניין בו מצד חברות תעופה רלוונטיות, ואין ספק שהשער הדרומי למדינת ישראל עתיד לקבל את פני הבאים עם חווית כניסה מרשימה בכל הבט.

The post הכיוון דרום: שדה התעופה רמון חונך שער כניסה חדש לישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.