פורטפוליו בשיתוף מוזיאון העיצוב חולון
אחרי כמה שנים של היעדרות (מרצון) מזירת ההתרחשות המרכזית של עולם העיצוב, תערוכת היחיד ״באס הגיע לעיר״ הייתה קאמבק מפואר לשבוע העיצוב של מילאנו, 2014. תחת הכותרת הזו מופיעה גם בתערוכה במוזיאון העיצוב חולון סדרה לא אחידה של רהיטים וחפצים, ששולבו במתקני שעשועים כמו סחרחרת, שלטי נאון וכדורי דיסקו. היא כוללת מראות מעוותות צורה גופי תאורה ומכונות משחק והגרלה. במקור היה צמוד אליה גם תא הפיקוד (האפרורי) של מפעיל המכונות בגני שעשועים וקרקסים נודדים.
התערוכה נתנה לבאס במה למתיחת ביקורת על יריד העיצוב השנתי במילאנו, וביטאה את היחסים המורכבים שלו עם התעשייה – יחסי אהבה־שנאה, תלות והפקת תועלת הדדית. בעוד הוא משתתף פעיל במשחק המסחרי והעיצובי, הוא ״עושה צחוק מהעבודה״ וממנה את עצמו לתפקיד הכרוז או מנהל הזירה ב״קרקס של מילאנו״. וכמו ליצן שוטה שמותר לו לחרוג מהכללים, הוא מצביע על הקהל השבוי שמתרוצץ מאירוע לאירוע, מתערוכה לתערוכה, בניסיון להכיל את ריבוי המידע והחידושים (המופרכים בחלקם). לתפיסתו, נדמה שאין חשיבות רבה למוצרים החדשים או הרעיונות הנחשפים בשבוע העיצוב, אלא רק לתמונה שתגרוף את מספר הלייקים הגבוה ביותר.
באס הפך את עצמו לכוכב האירוע – כשמיתג את התערוכה בשמו – וכך חשף את מנגנון הכוכבות המוביל את הענף. רכיב שנהוג להתעלם ממנו לכאורה, באלגנטיות ונימוס. גם הבחירות הצורניות והססגוניות שעשה בסדרה זו מתריסות כנגד הקריטריונים המקובלים ומוסכמות עיצוביות.
למה זה עיצוב?
קרקס או לא קרקס, המוצגים בתערוכה היו רובם ככולם מוצרים חדשים ושימושיים. הם מתאימים להגדרות שבוע העיצוב, הן כמוצרים ניסיוניים והן כפוטנציאל לייצור תעשייתי (חלקם אכן עברו לייצור, בסדרות מוגבלות בדרך כלל, שנמכרות בגלריות ולא בחנויות רהיטים). באס משתמש באסתטיקה ובשפה הצבעונית של הקרקס כחומרי עבודה, ונשען על היידע התרבותי של הצופים, שישלימו את התמונה בעצמם. הוא רותם את השפה החזותית להעברת המסר: הוא עושה שימוש בחומר ובסידור של המרחב, בצבעוניות, בעיצוב הגרפי ובפונט, לכדי חוויה שלמה, הגדולה מסך חלקיה. בהזדמנות זו הוא מגלם גם תהליכים שמתחוללים בתעשיית העיצוב, כשהמעצב הופך ממי שמבצע את דרישות הלקוח ליזם עצמאי.
למה זה אמנות?
קשה לשים את האצבע על נקודת המיקוד של הסדרה הרעשנית הזו, ובאס מתנדב לעשות זאת בשבילנו: שלט נאון צבעוני ״מקולקל בכוונה״ מרצד ומאיר לחילופין את המילים SHOW / HOW. הריצוד המעצבן, הקלקול המובנה, הוא לדבריו מהות השואו־אוף הריקני של תעשיית האשליות ובהשאלה – של תעשיית העיצוב.
הקרוסלה המסתחררת במרכז החדר, המראות המעוותות, שלטי הניאון הזולים וסרט הווידאו שבו אנו מציצים לחייו העצובים והבודדים של הליצן המיתולוגי בעל האף האדום – כולם אמצעים המושאלים מעולם הילדות ומקושרים אסוציאטיבית לתעשיית האשליות. הם משמחים את העין ומרככים את חוש הביקורת, כך שהמבקרים הופכים מבלי דעת למשתתפים במשחק. באס מגדיר עצמו כ״אמן העושה שימוש בכלים של עיצוב״. הוא מהתל בנו באלגנטיות ובביטחון עצמי רב, ומעביר ביקורת מבלי לצאת מהמשחק בעצמו.
כסא פלסטיק מעץ. צילום מקטלוג התערוכה
אולי יעניין אתכם גם…
במרכז הקרוסלה המורכבת מכיסאות בגיבוב סגנונות, תופס את העין כיסא טיפוסי מאלה שמייצרת כתר פלסטיק (וכמוה חברות רבות בעולם). הכיסא שנחשב לדוגמה מובהקת של ״עיצוב ללא מעצב״ – זול, המוני ופונקציונלי, נפוץ ומזוהה, ללא תהילה וללא הדר. באס, אותו האיש ששרף רהיטי מעצבים מהוללים ויוקרתיים, עושה מעשה הפוך עם הכיסא הפשוט, ומספק לו גירסה יוקרתית, בעץ מגולף וממורק.
״כיסא פלסטיק מעץ״ נעשה ב־2008, בהזמנת גלריית Contrasts משנגחאי. באס מעניק לכיסא האנונימי גרסת עץ עתירת עבודה ו״אופי״, שמעמידה אותו כדוגמת נגד לכל מה שמזוהה עם המושג Made in China: החיקוי יקר מהמקור, יפה ממנו וכמובן יוקרתי ונחשק – כפריט מעצבים במהדורה מוגבלת.
The post בראש של מרטן באס // הקרקס בא לעיר appeared first on מגזין פורטפוליו.
