החלק שלי כמעצב בוידאו קליפ לשיר ״מעגלים״ של ג׳יין בורדו, התחיל כשאורי לוטן ויואב שטיבלמן נסגרו על הרעיון לקליפ. אצטט את אורי הבמאי: ״השיר מדבר על התחושה שאנחנו תקועים במעגלים ולא בהכרח הדברים משתנים, אנחנו מאבדים את הזמן והדברים נעלמים. הקונספט מספר אחד לאחד את ההתרחשות: הבחורה תקועה במקום, היא לא מתקדמת, וכל מה שמסביבה עושה רושם שהוא כן מתקדם. זאת התחושה שהייתה קריטית לנו להעביר. משם זה התפתח״.
כך, גם העולם שהסרטון מציג הוא עולם מייאש של רוטינה משמימה של חיים, שמתרחשים סביב הבחורה. היא מתקדמת אבל הולכת במקום, העולם סובב סביבה ומתעלם מקיומה.
הסגנון שאני עובד סביבו הרגיש מתאים לעולם שניסינו לייצר ו״מכונת ארקייד״ ידנית העשויה עץ משנות ה-30 היה חומר נהדר בשבילי לעבוד בו. הזירה שבתוכה פעלתי הרגישה רחבה והייתה לי האפשרות להגיע לרזולוציות קטנות של ניואנסים בדמויות ובסביבות. העבודה מול אורי ויואב הייתה זורמת ופתוחה. המגרש היה שלי והשתדלתי לנצל את העובדה הזו לטובת הסיפור באמצעות דרך העבודה איורית ועיצובית.
במהלך המחקר שעשיתי, עניינה אותי מאוד העובדה שמכונות הארקייד עד סוף תקופתן בסוף שנות ה-80 הקפידו לשמור על יחודיות ובידול: כל מכונה היא עולם אחר של צבע, גודל, צורה וסגנון מוגדר ומובהק בכדי להוות כמה שיותר אטרקטיביות לשחקן ההססן, שמגיע עם מטבע יחיד צריך לבחור במכונה אחת מבין כולן.
ומכיוון שהקליפ מוכוון לשנות ה-30 וה-40, היה חשוב לי להישאר כנה לתקופה (כשעץ הוא המדיום) ולנסות להפיח את רוחה מחדש בזמנים של היום באמצעות הדרך שבה אני אוהב לעבוד: צורות מוגדרות ונטורליסטיות במעט הבדלי גדלים, השפעות תרבותיות ודיוק צורני דוקומנטרי, בסגנון יחסית מובהק.
בנסיון להתאים את עצמנו לשיר, הוחלט שהקו העיצובי יהיה מבוסס על פשטות, נאיביות, תמימות ולאו דווקא ילדותיות. המחשבה היא שהצורה המתומצתת של הדמויות תגיע מתוך הבעתיות של מגלף הבובות, להגיע לפרטים קטנים ומורכבים – התאמה של הסגנון לתקופה בצורה כנה ולא להישאב עד אין סוף פרטים ומכניקות קטנות, שקצת יוציאו את הצופה מהעולם הנאיבי. כמו כן, לדמויות אין כמעט הבעות פנים: הדגש הוא על פוזיציה ותנועה, במרחב של שאון חסר חיים מסביב לשעון.
הרעיון מאחורי עיצובי הדמויות היה פשוט: הפונקציונליות של הבובות תהווה חלק גדול מאישיותן. האתגר שלי היה כיצד אני מפרש את מהות הדמות דרך העיצוב שלה בצורה מתומצתת, ואחר כך אל כדי פונקציונליות של תנועה. כמאייר זה הרגיש לי הכי טבעי שיש. העברת רעיון (או תחושה) באמצעות פוזיציה, זו הדרך שאני נוטה ללכת בה בכל מקרה. אני אוהב כשהרעיון שזור בתנועה או בצורה עצמה ולא בהכרח כקונספט נפרד כולל, כשהדמויות הם שחקנים משניים בסצנה.
בדמות הראשית – או בכינויה בצוות ״scarf girl 1״ – יצאתי מתוך צורה בסיסית, עגולה תמימה וחסרת אישיות, שיהיה קל לצופה לחוות את הסיפור דרכה, כשהפרט היחיד שניכר בה הוא הצעיף שדווקא כן עשיר, המחליף את הפה.
ועוד דמויות:
צמד הדמויות האלה הן הדמויות היחידות בדו ממד, מכיוון שהתנועה שלהן היא מאוד אייקונית, כאילו הקפאתי את השיניה שבה הכלב מושך את הילד, וכל אינפורמציה נוספת תהיה מיותרת.
שתי הצעות של אבנר גלר, מעצב נוסף שעבד על הסרטון, לדמות הדייג: לקחתי את השמאלית וביצעתי התאמות קטנות לשפה הגלובלית של הקליפ.
אחרי התאמות והוספת הסירה.
הנסיון בחלל המוזיקה הזה היה לתת תחושה של אינרציה מוזיקלית, כשכל הכלים כאילו מחוברים יחד ויוצרים תנועה בלתי נגמרת של מנגינה – לכל כלי יש תפקיד.
