הפרטים הטכניים
הפרויקט ״פואמה/פה־אימה, שערה במקום הפשע״ באוניברסיטה הפתוחה עד ה־28.2. אוצרת: כרמית בלומנזון.
מי אני
רותי הלביץ כהן, אמנית, יוצאת מציור אל המרחב, בין דו לתלת־ממד, מהכתמה לציור לאובייקט ולמיצב. עובדת עם גלריה גורדון בארץ ועם גלריות נוספות בגרמניה ובהולנד. מלמדת במדרשה לאמנות בבית ברל ובמכללת אורנים.
אני עוסקת בהקפאת רגע טראומטי ובטרנספורמציה של דמויותיי ההירואיות מפסיביות, כדוגמת דפנה במיתולוגיה היוונית, לאקטיביות ועד אגרסיביות, כדוגמת יהודית מהספרים החיצוניים. הפעולה הציורית, מהכתמה ועד גזירה והדבקה, מייצרת מעין קולאג׳ של סמלים החוזרים על עצמם שוב ושוב בחיבורים שונים. חיבורים אלה מייצרים סצינות שגם בהן דמויותיי נעות על הציר שבין פסיביות לאגרסיביות, דרך נתיב של מאגיה וכישוף.
רותי הלביץ כהן ויהושע סובול, שערה במקום הפשע מראה הצבה (צילומים מ״ל)
העבודה
דיאלוג בן 15 שנה ביני לבין המחזאי והסופר יהושע סובול הוביל ב־2011 להוצאת ספר משותף: ״שערה במקום הפשע״, ובו שירים של יהושע לצד עבודות שלי. התערוכה הנוכחית עוסקת באנלוגיה בין אמנות למתן עדות, זירת פשע ושרידי חוויה. השיר שיהושע כתב על שדרת עמודי הגלריה עוסק במגבלת השפה. השיר נכתב בפחם שחור שנמחק עם הזמן ומשנה צורתו. התערוכה רובה ככולה עשויה נייר ומטופלת באמצעים ״רכים״ – נייר פרגמנט, מרכך כביסה ורוד מחברת ״סוד״ ומסקין־טייפ ממותג של חברת ״הלביץ ברוך בע״מ, בימ״ס לחומרי בניין״. הדימויים פזורים בתוך זירה התחומה בטייפ שעל גביו שם משפחתי, שחוזר על עצמו ומהדהד כחתימה, עם פרטי בית המסחר לחומרי בניין (עסק משפחתי שעבר מסבי לאבי).
דימויים של שרידי גוף, בלונדיניות הפוכות, אנמיות, ריקות איברים; לצד איברים פאליים מנותקים מגוף גברי; עבודות נייר קטנות, לצד עבודות ענק, שבהן דמויות מאגיות העוסקות בכישוף. כל אלה חוברים יחד לסצינה אחת המחייבת הצצה לתוכה. ההצבה במרחב צר וארוך, התחום כולו כיחידה אחת – כמעין זירת פשע – איננה מאפשרת חדירה פיזית לתוך השטח, ומעלה שאלות בנוגע לנקודות מבט, למגבלת הצפייה, לפלישה ולמעורבות של הצופה.
יהושע ואני עובדים אחת לכמה זמן על פרוייקט משותף, כתוצאה של תהליכים נפרדים המשיקים בכל פעם באופן חדש ומפתיע. זירת הפשע כ״מקום״ המותיר אחריו שרידי מאורע, כמתן עדות, עלה כרעיון לעבודה ב־2011, עם הוצאת ספרנו המשותף, וקרם עור וגידים בדמות התערוכה הנוכחית.
לפני כן ב־2011 הצגנו את התערוכה המשותפת ״על בלימה״ במוזיאון נחום גוטמן (אצרה מוניקה לביא), ב־2014 התערוכה ״חיות אדם״ במשכנות שאננים (אצרה רז סמירה) וב־2015 במוזיאון הרצליה הצגנו את ״מסך הדמעות״ (אצרה איה לוריא), שם הפכו ציוריי גדולי הממדים למסכים, וביניהם הוצגו קטעי המחזה ״רפסודת המדוזה״ שכתב יהושע ועבד עם השחקנים בתוכה. המונולוגים של השחקנים הדהדו בציוריי והדימויים שלי במילותיהם, ללא איור וללא המחזה, מתוך נקודת מוצא דומה כנראה של מקורות יצירה תת מודעים.
תעבירו את זה הלאה
הייתי רוצה שהעבודות יוצגו בביתן הישראלי בביאנלה הבאה בוונציה, כעבודה אחת מתוך מערך רחב יותר של רעיונות, שאותם אנחנו שואפים להראות ולהציג, תרתי משמע, כפרוייקט רב־תחומי.
פלוס אחד
בימים אלה מוצגת עבודת קיר בשם ״דפנה״ במשכן האמנויות, בית האופרה הישראלית בתל אביב, ואני עובדת על תערוכה שתיפתח בנובמבר הבא במוזיאון הפתוח בתפן (אוצרת: רותי אופק).
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן
מראה הצבה במשכן לאמנויות הבמה, תל אביב
The post עבודה בעיניים // רותי הלביץ כהן appeared first on מגזין פורטפוליו.
