עידן סימון מצלם ל״אתא״ את הנוף הישראלי החדש

Yuval:

הי עידן, מה קורה?

Idan:

הכל מצוין פה, ואצלך?

Yuval:

גם, לא רע בכלל. מזל טוב על שיתוף הפעולה עם אתא, נראה טוב! איך הוא קרה?

Idan:

תודה. אחרי שהגשתי בשנה שעברה את פרויקט הגמר במחלקה לצילום בבצלאל, קיבלתי הודעה מדוד עדיקא, ראש המחלקה, על הזדמנות לפרויקט איתם, וככה נוצר השידוך

Yuval:

הוא הסביר למה? מה עניין אותם בפרויקט? ואולי תגיד גם כמה מילים על הפרויקט בהזדמנות זו

Idan:

הפרויקט שם פוקוס על בני נוער – בנים – משכונות חדשות ממעמד הביניים בישראל (רוב הצילומים קרו בחולון). האזור הזה עניין אותי בתור אחד שהגיע ממנו, אבל לא הכיר אותו. האזורים ה״מודרנים״ – ככה הם מכונים – מייצגים סוג של סטנדרט חדש בישראל, שהותאם לאורח החיים של האוכלוסייה ולצרכים של חלקה. לאחר החשיפה של הפרויקט הבנתי שהמעצבת של אתא, יעל שנברגר, ביקרה בתערוכה ושהיא התעניינה בנערים. שלחתי לה הודעה עם הצעה לצלם קמפיין באותה רוח והתחלנו לעבוד

Yuval:

רגע לפני אתא: מה עניין אותך באותם בני נוער והשכונות החדשות? מה רצית ללכוד בצילומים?

Idan:

גדלתי בשכונה יחסית ותיקה, עם האווירה הישראלית היותר קלאסית שאפשר לחשוב עליה: בנייה לא גבוהה, אדריכלות מגוונת, צבע, פחי אשפה והרבה עצים. במהלך השהות בצבא ההורים החליטו שהם רוצים לחדש ולעבור לאיפה שמתחילים לבנות. השכונה החדשה לא ידעה עדיין אופי וצורה ברורה, ורק בדיעבד אחרי הפרויקט הצלחתי לקלף עוד שכבות. היא חדשה ומפוארת, נבנתה על ידי קבוצת אדריכלים מצומצמת, כולה צבועה במונוכרום בז׳־חולי שמאפיין בנייה מודרנית, אין הרבה פחים בחוץ והעצים לא הספיקו לגדול.

הנערים ברחובות תפסו את תשומת הלב שלי, הרגשתי שדרכם אפשר להבין את אופי השכונה בלי סיפורים שיתאמצו לייפות. הצלחתי להבין שהאנשים עושים את השכונה, אבל שגם השכונה עושה את האנשים

מה שכן בולט בכל זה היו הנערים שיוצאים לרחובות לא רועשים מדיי. הם תפסו את תשומת הלב שלי, הרגשתי שדרכם אפשר להבין את אופי השכונה בלי סיפורים שיתאמצו לייפות. נחשפתי לנושאים של יחסי אוביקט וסוביקט ושל מוביליות חברתית והרצון להיות מנותבים, בזהה לאופי הבנייה וצורת החיים. הצלחתי להבין שהאנשים עושים את השכונה, אבל שגם השכונה עושה את האנשים

Yuval:

ואיך הם הגיבו כשביקשת לצלם אותם?

Idan:

חלקם נורא התעניינו בצילום ובהזדמנות להיחשף, וחלקם הרימו גבה. אבל במהלך הזמן ההיכרות ביננו העמיקה והם הבינו יפה על מה אני מנסה לדבר, ובשכונה הזאת אנשים לא מתביישים לחשוף ואוהבים מאוד לדבר. חשוב מכך – הם הבינו שאני בעדם, ואין לי ביקורת כלפיהם. להפך: יש כאן אמון מלא בדרך שבה הם מנסים להיות מיוצגים וזו אחת הסיבות המרכזיות שבגללן צילמתי

עידן סימון

מתוך פרויקט הגמר במחלקה לצילום בבצלאל

Yuval:

אז נחזור לאתא: יעל סיפרה לך למה היא התעניינה הפרויקט? איך היא רואה את הקשר שלו לאתא?

Idan:

הרגשתי שהיא נותנת בי אמון מלא. תיאמנו שאבחר בגדים מהחנות, אבחר את הדוגמנים ואעשה כראות עיניי. הפורמט הזה היה מעולה בעבורי. היא לא הייתה צריכה להסביר לי למה, כמו שלא שאלתי וניסיתי למצוא סיבות. שנינו ידענו שהפורמט של הצילומים לא יהיה הפורמט הקלאסי והפרויקט שלי לובש את הבגדים ומדבר עליהם דרכו.

בתום הצילומים נפגשנו ודיברנו עם דימויים מולנו. מצאנו הקשרים מעניינים מאוד דווקא בגלל שזה מותג ישראלי – אריגים תוצרת ארצנו – והדיבור סביב בגדי הפועלים החדשים. אתא הוא מותג שנצרב בתודעה הישראלית כשם נוסטלגי המרפרר לארץ ישראל הישנה והטובה, אבל אנחנו חיים בעידן אחר. שנינו הצלחנו להתחבר לקונטרסט שקורה כשהנערים (והנערות) לובשים את הבגדים ומצטלמים בלוקיישנים, שלחלקם חזרתי אחרי פרויקט הגמר.

כך זה נוגע בסוגיות ובשאלות כמו אנטי־יצור להמונים, הרצון להיבדל ולהיות מיוחדים לעומת הטריטורייה שבה כולם מבקשים להיות נכונים וממותגים. הוא מחזק את הנוסטלגיה דרך ״הנוף הישראלי החדש״ ומדבר על תרבות ועל שוני והשתנות

Yuval:

אתה יכול אולי לתת דוגמה יותר קונקרטית דרך צילום אחד או שניים, איך זה בא לידי ביטוי?

Idan:

לדוגמה, הצילום בבריכה עם סירת הפדלים שכולם יושבים: בעברי, בגילם, עשור אחורה, זו הייתה בריכת ברבורים עם מים ירקרקים וצמחייה. כיום זו בריכה עם סירות ברבורים ומזרקה; בזהה לשכונה עצמה. או בחירת הלובי כלוקיישן שמעניין אותי לצלם בכל פעם שאני מבקר את ההורים. זה ה״שלום שלום״ הראשון שלך כשאתה נכנס יותר פנימה. הילדים עומדים שם, לבושים בגדי אתא יום־יומיים, והסיטואציה יום־יומית בעצמה.

בהשוואה לשוני הכה רב בין אופי המותג והאופי שהנוער בשכונה מייצג, מצאתי הקשרים דומים ומעניינים שנותנים קונטרה אחד לשני. הבגדים הם בגדים שלא רוצים להתבלט אלא פשוט להיות הבגד, להיות נוח, חלק, לביש, מעוצב יפה. הסיטואציה כביכול יום־יומית – טיול בסירת פדלים, השתהות בלובי של בניין, נסיעה על אופניים חשמליים – לכאורה פעילויות שמייצגות אנטי אסקפיזם, את המציאות.

אך המציאות עצמה – כמו הבגדים – מורכבת, גם אם מסכלים יותר מקרוב. לובי עם עבודות יקרות של גרשטיין ועצים טרופיים מפלסטיק, אגם עם מי כלור ומפל, נסיעה משותפת במטרה ליהנות בלי להגיע למקום ספיציפי. כשאני מסתכל על החיבור של כל אלה, אני שואל שאלות מעניינות ביחס לאופנה עכשווית דרך בני נוער- שהם הצעירים והמכתיבים. כשאני חושב על אופנה אני לא חושב על בגדים לבד אלא על כל האלמנטים שלוקחים בה חלק – צורת התבטאות, דיבור, הופעה, מבט, אוביקטים וכו׳

Yuval:

אז אני רוצה לשאול על המבט שאתה מפנה אל בני הנוער האלה, ועל החיבור שנוצר בצילומים בין מותג כמו אתא העכשווי אליהם: איך אתה לא נופל לקלישאת המבט התל אביבי על הפריפריה? על תחושת הניכוס התרבותי שהמהלך הזה עלול ליצור?

Idan:

צריך לציין שהמעגל שהתמקדתי בו הוא סוג של תפר בין לבין, שבדרך כלל לא משתהים עליו; מן סוג של נקודת אמצע מאוד ספציפית, שמפספסים אותה. זו לא בועה תל אביבית עשירה ולא בועת פריפריה כמו שרבים דיברו על שניהם כבר. זו נורמטיביות ישראלית שאין עליה פוקוס יום־יומי בגלל שהיא כל כך שזורה במציאות. השילוב בין מעגל כזה לבין אתא יוצר תערובת חדשה ולא צפויה; מן טעם חדש.

אנחנו רגילים לראות את תל אביב המיוחדת, הזוהרת, את האנשים שלבושים צבעוני או את אלה שלבושים הכי קז׳ואל בכוונה. זו אטרקציה למי שמגיע מרחוק, אבל את האטרקציה הזו לא מעניין אותי ללכוד. בסופו של דבר אתא לקוחה מהתרבות הארץ־ישראלית, היא לא שייכת לתל אביב

אנחנו רגילים לראות את תל אביב המיוחדת, הזוהרת, את האנשים שלבושים צבעוני או את אלה שלבושים הכי קז׳ואל בכוונה. זו אטרקציה למי שמגיע מרחוק, אבל את האטרקציה הזו לא מעניין אותי ללכוד. השיח הזה מאוד מדובר. יכל להיות שתייר מבחוץ, בלי להתכוון, ידמה את זה טוב ממני ומצלמים אחרים. הניכוס התרבותי קורה דווקא כשהולכים לשולי החברה, למקומות הקיצוניים. אתא בסופו של דבר לקוחה מהתרבות הארץ־ישראלית, היא לא שייכת לתל אביב

Yuval:

יפה.

ושאלה אחרונה: משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת ושאתה רוצה להוסיף?

Idan:

אני חושב שביצוע הפרויקט עם אתא דרך תוכן מהחיים האישיים הוא זה שהפך את העבודה למעניינת ומהנה בעבורי. כאמנים אנחנו צריכים לפתוח את הלב ולתת חתיכה מעצמנו ומהחיים שלנו. אחרת מה אנחנו עושים?

Yuval:

לגמרי