פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online
בעודי נוהגת בפקקים של יום שישי בדרכי אל הסטודיו של מורן קליגר בתל אביב, תהיתי לגבי אופיה של האמנית שאני עומדת לפגוש והאישה שמאחורי היצירות המופלאות, שראיתי לא מזמן בתערוכת היחיד שלה שבעה פרימטים, שהוצגה בגלריית בסיס לאמנויות בהרצליה. למרות שחקרתי וקראתי מראש על קליגר ומקורות ההשראה שלה, הרגשתי שיש בה משהו עמוק יותר, אפל כמעט, שטרם הבנתי עד תום.
הגעתי לסטודיו שנמצא בקרית המלאכה: הוא מואר, קירותיו לבנים, ויש בו אוירה נינוחה ומינימליסטית שמדמה יותר סטודיו לאדריכלות ופחות מרחב עבודה של אמנית עסוקה. נפעמתי מהסדר ששרר בחלל – לא מה שציפיתי ממי שבילתה את החודשים האחרונים באור הזרקורים; התערוכה ״שבעה פרימטים״ נחלה הצלחה בקרב סצנת האמנות המקומית והביאה עמה תשומת לב ממבקרים, אוצרים, אספנים ומנהלי גלריות, ועם נעילתה היא נסעה לרזידנסי היוקרתי Cité internationale des Arts בפריז.
צילום: אלעד שריג
מורן קליגר. צילומים: מ״ל
כעת היא עובדת על תערוכת יחיד חדשה שתפתח בקיץ בגלריה נגא, חוקרת חומרים חדשים שקשורים לברית הישנה והחדשה, ומתנסה עם טכניקות המערבות אריגה ופיסול ביצירותיה. קליגר מספרת שהיא מעט המומה מתשומת הלב המחבקת, ושהיא ״עדיין לומדת איך לחבוש את כל הכובעים שאמנית בימינו צריכה לדעת לשאת; בתור מפיקה, משווקת, כלכלנית, יח״צנית, ובמקרה שלי״, היא מוסיפה, ״גם אמא״.
כשאני שואלת מה מקור ההשראה לציורים הפיגורטיביים הפראיים שלה, קליגר חוזרת לאגדות ילדים, מיתוסים, סיפורים תנ״כים ותרבויות עממיות. היא מסבירה לי שהיא משתדלת לערער על קודים חברתיים־מגדריים על ידי הצגת דמויות נשיות עם שיער גוף או בתנוחות חייתיות. הניגוד בין הדימויים העוצמתיים והפראיים העומדים במרכז יצירותיה לטכניקות העדינות והמרהיבות שבהן היא עושה שימוש מכוון ומחושב היטב; קווי עיפרון דקיקים, ציורים ענקיים המורכבים מאלפי פרטים מזעריים, רישומים מדוקדקים – האסתטיקה הנקייה והמדוייקת משמשת מלכודת דבש שמטרתה ללכוד את עיני הצופים, להזמין אותם להתבונן מקרוב, רק כדי לחשוף בפניהם את ״האמת המכוערת״ שאיתה קליגר מבקשת לעמת אותם.
כאמא לשניים היא מודה שחווית הלידה היתה, במובן מסויים, נקודת מפנה ואחד הגורמים החשובים והמשפיעים ביותר על האמנות שלה; לפניה היא התעסקה בעיצוב גרפי ויצירותיה היו פואטיות ונאיביות יותר. ״בעולם של היום זה נשמע כמעט הגיוני שנוכל להזמין את הצאצאים שלנו באינטרנט״ היא אומרת, ״ואז פתאום מגיע הרגע הזה, כשאת כורעת ללדת, ומרגישה כמו חיה פראית; הרגע שבו את חוזרת ליסודות ומתחברת לטבע. זה נשמע כמו קלישאה, אבל שם הבנתי שלידה היא אחת החוויות היחידות בחיים של אישה ששווה בין כולן, ללא הבדל של גזע, תרבות או מעמד חברתי״.
בהמשך, היא מתוודה שהאמהות מביאה עמה רגעים מורכבים שאליהם אי אפשר להתכונן מראש. ״מוטיב שחוזר על עצמו בעבודותי לא פעם, הוא הניגוד בין האהבה העזה של אמא לילדיה, האינסטינקט החייתי המבקש לגונן עליהם אך באותה נשימה עלול גם לפגוע ולהרוס״. כך לדוגמה, ״זאב אפור מצוי״ משנת 2011, אחת מעבודותיה האיקוניות של קליגר, המציגה זאבה עם רגליים וידיים אנושיות כורעת בעמידת שש, מדגישה את הציפייה הדואלית של החברה מנשים: להיות עדינות ואגרסיביות בו זמנית.
בעבודה ״ללא כותרת״ משנת 2013, הדמות המרכזית אמנם נראית נשית יותר, אך היא שוב ניצבת בעמידת שש, מסביבה יערות, כשהיא אוחזת בשיניה גור זאבים. אין זה ברור האם היא מצילה את הגור מצרה או צדה אותו בעצמה, וקליגר מבקשת להשאיר את הספק לפירושם האישי של הצופים. לסיום, הקופים האנושיים גדולי־הממדים שכיכבו בתערוכה האחרונה של קליגר מרשימים בגודלם והצגתם בקופסאות זכוכית ענקיות מזכירה כלובים בגן חיות או דיורמות ממוזיאון טבע. בצורת ההצגה הזו, האמנית מכתרת את הצופים ביצירות ויוצרת קשר ישיר בלתי נמנע ביניהם.
היא מספרת לי שלעיתים קרובות אנשים מופתעים כשהם פוגשים אותה, ״הם לא מבינים איך בחורה עדינה וביישנית כמוני יכולה ליצור עבודות כל כך בוטות ומלאות רגש. אבל זה בדיוק העניין באמנות שלי, וגם בי עצמי – הקו הדק שבין להיות אדם מאופק בעולם מתורבת ולהיות חיה פראית. בין טבע ותרבות״.
יצאתי מהסטודיו שלה ונתקפתי דחף עז פתאומי. הושטתי יד לתיק, חיטטתי בו עד שהוצאתי את הטלפון וחייגתי את עשרת הספרות שהאצבעות שלי מכירות בעל פה. מצידו השני של הקו ענתה לי אמא.
–
הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אחרת במגזין של Artsource.Online
לקריאת כל הכתבות של שיחת סטודיו בפורטפוליו לחצו כאן
הסטודיו בקריית המלאכה
The post שיחת סטודיו // מורן קליגר appeared first on מגזין פורטפוליו.
