1.
החלטתי לנסוע לשבוע התכשיטים הראשון של ניו יורק, NYCJW, שהתקיים בנובמבר האחרון. כמי שנולדה בניו יורק ובילתה שם חלק ניכר מחיי (כולל לימודים ועבודה) רציתי לראות מקרוב כיצד נולד קונספט כזה דווקא שם ודווקא עכשיו; איזה ביקורות הוא מעורר, ואיך לא חשבו על זה קודם. את השבוע יזמו והפיקו בלה ניימן, אוצרת עצמאית ועיתונאית המתמחה בתכשיטים עכשוויים, וג׳יי.בי. ג׳ון, מנהלת עיצוב, אוצרת תכשיטי ״רחוב״ ואמנות לבישה, עיתונאית ובעלת מותג משלה. השתיים החליטו במכוון להימנע מבחירה בקונספט מוביל, וכך שבוע התכשיטים הראשון שימש כפלטפורמה משותפת לכ־130 אירועים, שהתפרסו ברחבי העיר והקיפו את כל מנעד האביזרים והעיצובים הקשורים לתכשיטים ולאמנות לבישה, בדגש על תכשיטים המיוצרים בניו יורק.
בין המשתתפים היו בתי עסק יוקרתיים מצד אחד, בוגרים טריים של לימודי עיצוב וצורפות בקצה השני של המנעד, ובתווך מכללות, מוזיאונים, גלריות ואמנים יוצרים רבים, מארצות הברית ומרחבי העולם. התערוכות והאירועים נעו בין קונספטים אמנותיים בגלריות נחשבות ועד לשוק המסחרי של תכשיטי זהב, שמתרכז בחנויות התכשיטים העמוסות ברחוב 47. סביב כל אלה התקיימו הרבה אירועי שיח – הרצאות, פאנלים ושיחות – חגיגה שלמה של עיסוק במהות התכשיט על כל היבטיו, עבור העוסקים בתחום וגם למתעניינים מבחוץ, שקיבלו הצצה לעולמות חדשים והתוודעו לפער שבין תכשיט אמנותי לבין תכשיט מסחרי.
הצלחת היוזמה ניכרה בכך שעל הפלטפורמה החדשה קפצו חנויות עיצוב ואופנה, גלריות קטנות, סלונים של תכשיטי יוקרה, משרדים, שווקים, בתי מלון, מוזיאונים, ארגוניים קהילתיים ויוצרי תכשיטים עצמאיים. כל האירועים היו פתוחים לקהל הרחב – חוויה מרעננת, לעומת תערוכות מקצועיות וסגורות בדרך כלל.
במהלך השבוע נחשפתי לתרבות רחבה של מעצבי תכשיטים שאינם בהכרח צורפים, חלקם שמות מתקופות שונות בהיסטוריה ועד למעצבים עכשוויים. כצפוי, גיליתי שבאמריקה (ובעיקר בניו יורק) יש ליוצרים סיכוי טוב יותר להצליח ולהתקיים, לעומת השוק הצנום בארץ – בזכות תרבות אספנית של פריטים אומנותיים, הערכה לקראפט ויחס עמוק לתכשיטים אישיים וכאלה שעברו בירושה.
2.
מטה הארגון של שבוע התכשיטים התמקם בסוהו במעין שוק מעצבים/פשפשים, שם התקיימה גם התערוכה כישלון והצלחה שהתמקדה באמנות המתקיימת ברשתות החברתיות ובעיקר באינסטגרם. הכניסה של התחום לעולם הדיגיטלי היה אחד הדיונים החמים בשבוע התכשיטים. התערוכה הציעה לקהל נקודת מבט חדשה והראתה כיצד אינסטגרם יכול לשמש ככלי בידי היוצרים, להשפיע על הקו האמנותי שלהם, ולהציג לקהל את תהליך היצירה והתוצרים.
ברחבי העיר נפתחו חנויות פופ־אפ, כשאחת הפופולריות בהן הייתה של גלריית HEIDI LOWE, שהציעה עגילים בלבד במלוא תפארתם. תערוכת המכירה כללה יותר מ־50 אמנים מארצות הברית ומחוצה לה, שהציגו עגילים בכל גודל, צורה, חומר ורעיון. מעניין היה לראות אומנים רבים שהשתתפו בתערוכות אחרות בשבוע התכשיטים, בביטוי קטן ואחיד בגודל של עגיל, ולנסות לזהותם.
תצוגת הפופ־אפ של גלריית HEIDI LOWE
נעמה ברגמן, מתוך התערוכה Parallel Lines
Sergey Jivetin, מתוך התערוכה Loud and Clear
את הנקודה הישראלית אפשר היה למצוא בתערוכה ״קווים מקבילים״, שהתקיימה בגלריה MAISON GERARD. האוצרות נעמה ברגמן ותמר נבמה התמקדו בקראפט ותרבות בעיצוב תכשיטים עכשווי מישראל, ולצד עבודות שלהן הציגו גם את רותה רייפן, דנה חכים, נגה הראל, ורד קמינסקי ועינת לידר.
בחלל אחר של אותה גלריה, לא רחוק משם, הוצגה תערוכה שעסקה בעיר ניו יורק כצומת של תרבויות ושל רעשים, תחת הכותרת Loud and Clear. אוצרי התערוכה הדגישו את ״הקול״ של 14 המשתתפים, תושבי העיר ברובם, כמי שמשקפים את הצליל של העיר, עם הצפיפות והרעשים שלה, המשאיות עם הצמיגים החורקים, האמבולנסים המייללים והקול שמשמיעה הרכבת התחתית.
3.
המחלקה לעיצוב תכשיטים בביה״ס Pratt אירחה סימפוזיון תחת הכותרת ״Used Future״, בהפקת מגזין התכשיטים Current Obsession. המגזין הרדיקלי, שבסיסו בהולנד, מוכר בגישתו הניסיונית ומשתתף בקביעות ב-Schmuck, שבוע התכשיטים הידוע של מינכן (שיתקיים בחודש מרץ).
אמני CGI ומעצבי אנימציה משקיעים מאמץ רב בהדמיה שתיראה כמו הדבר האמיתי, מתוך הבנה שתפיסת הערך של תכשיטים מבוססת על חומריות ועל מוחשיות. מה יקרה אם נתחיל לראות תכשיטים דיגיטליים וירטואליים? איך נתפס הערך כשהחומריות של העבודה יוצאת מן המשוואה? כך קרה שהסימפוזיון עסק בניסיון לבדיקת ״תפיסת המציאות והאובייקט״ ולא ממש בתכשיטים.
4.
ב־FLYING SOLO, חנות קונספט לאופנה ותכשיטים בסוהו, התקיים פאנל מרתק שבו חמש מעצבות מגילאים ותחומים שונים דיברו על ההצלחה, על הקשיים, על ההשפעה ועל המעורבות החברתית, והסבירו מה זה אומר מבחינתן להיות ״אישה, מעצבת, מותג תכשיטים״, כעסק מצליח בניו יורק. לדוגמה, אנה קטרינה (מהמותג AnaKatrina), שאבה השראה ממסעותיה ההומניטריים ומעברה ככתבת צבאית. ליסה סלזר, שהקימה בניו יורק בשנת 2004 את מותג התכשיטים Wiles of Lulu frost, העלתה את תודעת המיחזור, שינוי והרכבה מחדש של תכשיטים קיימים (עתיקים וחדשים). מרלה ארון, שהמותג שלה מבוסס על מחברים המוכרים יותר ממחזיקי מפתחות, מצד אחד מייצרת תכשיטים יקרים במיוחד בהזמנה מיוחדת ללקוחות, ומצד שני מציעה ליין של תכשיטים הנמכרים במכונות ממכר אוטומטיות, כמו חטיפים.
חמש נשים על הצלחה, FLYING SOLO
פאנל אחר, שהתקיים במוזיאון לאמנויות ועיצוב (MAD), עסק בהבדלים בין תכשיטים אמנותיים באירופה לבין ארצות הברית. מדברי המשתתפים עלה כיצד האמנים האמריקאים מושפעים יותר מקראפט וחומר ופחות מהבטים עיצוביים. האירופאיים, לעומת זאת, הציגו מסרים קונספטואלים יותר.
5.
סימפוזיון מיוחד, שהתקיים במרכז הקהילתי היהודי 92nd Street Y, אירח שיחות מתוקשרות. האחת, Made in New York עם סטלין וולנדס, עורכת המגזין הנחשב Town and Country, שראיינה את הנציגים של שני מותגי על בתחום: דיוויד יורמן וג׳יימס דה ג׳יוונשי. אלה נפגשו לראשונה על הבמה כדי לדון בהשראות שלהם ובתפקיד שמילאה ניו יורק באמנות ובקריירה שלהם, וגילו שיש להם לא מעט במשותף. בשני המותגים חלק גדול וחשוב בהתפתחות של השנים האחרונות הוא עיצוב תכשיטי יוקרה ייחודיים, שמתחיל ב״ציד״ של אבנים מיוחדות ונדירות.
בשיחה נוספת ההיסטוריונית והעורכת הראשית של המגזין המקוון Adventurine, מריון פייסל, ראיינה את אושיית האופנה והכתבת הראשית של ווג, לין ייגר, בנושא אמריקאי אהוב – ציד אוצרות. ייגר, ניו יורקרית ותיקה, היא אספנית כפייתית שתרה אחר פיסות עניין והיסטוריה בשוקי פשפשים בעולם. לשיחה הביאה עימה מוצגים נדירים מהאוסף הפרטי ודיברה על הסיפורים המעניינים לא פחות מהחפץ.
6.
התערוכה המרתקת ביותר בעיניי התקיימה במלון צ׳לסי האגדי, שבעבר גרו בו אמנים ומוזיקאים מפורסמים וכיום מוסב לבית דירות יוקרתי. בעלי הנכס אפשרו למארגנים – המחלקה לעיצוב במתכת של בית הספר New Paltz – להציג באחד מחדרי המלון. על מנת להגיע לתערוכה היה צריך לעבור בתוך חללים רבים של פיגומים עם שאריות של קירות, טפטים, קונסטרוקציה וחפצים לאורך המלון. המציגים – סטודנטים, בוגרים ומרצים – ניסו לשמר בעבודתם את רוח המקום. כדיירים זמניים הם הציגו באתר גולמי, בצורה לא מפוארת, על דפי נייר ושולחן ארוך. התכשיטים והאוביקטים שהוצגו, כולל אופן התצוגה (וזוג שנדלירים שירדו מהתקרה והוצבו בצד), הדגישו את תחושת הנוצץ, המקושט, המתכתי, לעומת הארעיות, הדינמיות, והשינויים שמבנים וחפצים יכולים לעבור.
סלון התצוגה של האספן ווארד לנדגריאן
7.
אירוע פרטי שהתקיים בסוויטה פרטית בקומה ה־12 של בניין בשדרה החמישית, בין טיפני לקרטייה, סיפק הצצה נדירה לחלל התצוגה והמכירה היוקרתי בבעלות האספן ווארד לנדגריאן ובנו ניקו. השניים מחזיקים בזכויות של שני מעצבי תכשיטים בולטים מתחילת המאה ה־20, פלקו דה ורדורה וסוזן בלפרון – הראשון היה דוכס סיציליאני שהחל לעצב תכשיטים עבור קוקו שאנל ובהמשך היגר לניו יורק והפך למעצב המועדף על כוכבי הוליווד, כמו גרטה גרבו ומרלן דיטריך. השנייה הייתה פריזאית שעיצבה תכשיטים יוצאי דופן, בהשראת תרבויות עתיקות מרחבי העולם, ממצרים ועד המאיה והאינקה, ויצרה דוגמים אוונגרדיים. כשנשאלה מדוע אינה חותמת על יצירותיה השיבה שהעיצוב שלה הוא חתימת ידה.
הפרספקטיבה של הסיפור ההיסטורי הותירה בי רשמים עמוקים ותובנות על היצירה כיום (ועל משמעות ההיסטוריה של תכשיטים ושל מעצבים לאורך זמן). על אחד הקירות בסוויטה גיליתי לפתע רישום מקורי של מאטיס, ובו מצויירים שני צמידים של בלפרון. רק בניו יורק.
מאטיס ובלפרון. רק בניו יורק
The post בלינג בלינג: שבוע התכשיטים הראשון של ניו יורק appeared first on מגזין פורטפוליו.
