Yuval:
בוקר טוב יעל, מה קורה? מה שלומך?
Yael:
שלומי טוב! עומס של סיום הפקה זה קשה אבל משמח. מה שלומך?
Yuval:
גם, לא רע בכלל. והאמת שאחרי שצפיתי בשני פרקים של סוף הדרך – וברקע של מה שנקרא האיום האירני – אני מוכן ומזומן להפצצה גרעינית!
Yael:
מצוין! הכי חשוב זה להיות מוכנים (אם כי אנחנו לא מגלים בסדרה איך ומדוע הגיעה האפוקליפסה הגרעינית…) 
Yuval:
אז מאיפה הגיע הרעיון לעשות סדרת אנימציה שמתרחשת בירושלים אחרי הפצצה גרעינית?
Yael:
הכל התחיל מניר ברגר – כותב ובמאי מופלא, ובמקרה גם חבר טוב שלי מהילדות. כבר הרבה מאוד שנים שרצינו לעשות פרויקט משותף (הוא מגיע מקולנוע וטלוויזיה ואני מאנימציה), וכשיצא אחד הקולות הקוראים הראשונים של תאגיד השידור, הוא שלף את הרעיון מאחת המגירות והגשנו אותו. המחשבה היתה להשתמש בעולם ונסיבות מאוד מוקצנים כדי לדבר על הבעיות של היום. או במילים אחרות – אמנם היתה אפוקליפסה גרעינית, אבל האנשים נשארו אותו הדבר, ומעט מאוד השתנה
יעל עוזסיני
Yuval:
ולמה באנימציה? מה היא מאפשרת לכם?
Yael:
קודם כל, באופן מאוד ברור אפשר לעשות באנימציה המון דברים שאי אפשר לעשות בלייב אקשן – גם מבחינת ההתרחשויות עצמן (אני משערת שבלייב אקשן היינו יכולים להרשות לעצמנו פחות פילים וצפלינים ממה שיש בסדרה…); אבל גם מבחינת סוג ואופן המסרים שאפשר להעביר. כלומר, הרגשנו שאפשר ללכת הרבה יותר רחוק באנימציה גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הנכונות של אנשים לקבל נושאים וסוגים מסויימים של הומור. ובאופן אישי, השימוש באנימציה הוא גם בחירה טבעית: זה המדיום והשפה שלי, ולכן הדבר הראשון שאלך אליו
Yuval:
אם כבר אמרת ״השפה שלי״, תגידי רגע כמה מילים על עצמך, מה למדת ואיפה ומתי ומה עשית מאז
Yael:
בשמחה :)
אני אנימטורית ירושלמית, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל (2013), ויש לי סטודיו קטן בשם Mind The Gap Animation, שעוסק בנושאים חברתיים ואמנותיים. את הסטודיו הקמתי עם סיום הלימודים בבצלאל, כשכל החברים עזבו את העיר וחיפשתי דרכים להשאיר כאן בוגרים טריים. חשבתי שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לייצר כאן עבודה עצמאית ואמנותית, שבאמת כיף ומעניין לעשות.
עד כה הסטודיו עבד על הרבה נושאים כבדים מאוד (סרטים לקמפיינים של זכויות אדם, דוקומנטריים בנושאים די קשים), ואחרי כל זה סדרה קומית היתה ממש, אבל ממש במקום… וגם – היא לחלוטין איפשרה לממש את מטרת הסטודיו ולהשאיר הרבה חבר׳ה בעיר (כולל כמה שעשו סאבלט לכמה חודשים במיוחד בשביל להצטרף לצוות!)
Yuval:
נייס! אז הרעיון התקבל: מה עכשיו? איך ומאיפה מתחילים?
Yael:
התחלנו את העבודה על הסדרה בדיוק לפני שנה וחודש (!) בלגייס את צוות הליבה – אופיר ששון, הכותב הנוסף, השחקן הראשי והסטוריבורדר – וגם אנימטור ויוצר רשת מעולה בזכות עצמו; וענבל אוחיון, הארט דירקטורית, והאדם הטוב ביותר בשביל לברוא עולם כל כך עשיר בכל כך מעט זמן, עם הרבה זומבים.
ניר ואופיר כתבו את הסדרה בעיקר בלילות, מנסים להצחיק אחד את השני בשביל לדעת מה עובד, ובמקביל ענבל ניגשה לעיצוב הדמויות והעולם (יש בסדרה מעל 120 דמויות, אז זה חתיכת הישג מטורף שלה…)
Yuval:
ומה תפקידך בכוח?
Yael:
אני המפיקה ובמאית האנימציה. תפקידי ההפקה כוללים גם דברים של ״למעלה״ (ניהול הצוות וההפקה, אדמיניסטרציה וכאלה), אבל גם בפועל להיות בשטח עם הצוות ולדאוג לזה שלכל אחד מהיוצרים תהיה האפשרות להגיע למקסימום שלו. אז גם הרבה להביא עוגות למשרד:)
ואם אפשר, אני תמיד משתדלת לשמור לעצמי קצת אנימציה (גם אם מאוד משנית), כי זה הרי החלק הכי כיפי…
Yuval:
לטובת מי שלא יודע, מה זה אומר במאית אנימציה?
Yael:
שאלה טובה! בהפקה הספציפית הזו, ניר ואני ביימנו ביחד – החל מהעבודה על ה״שוטינג״ (סטוריבורד ואנימטיק, עבודה שהיתה משותפת עם אופיר), דרך בימוי ה״שחקנים״ (גם שחקני הקול אבל גם האנימטורים, שאחראיים על המשחק הפיזי של הדמויות), וכלה בעריכה והידוקים. בגלל שהיינו שניים, לכל אחד היה משקל שונה בחלקים שונים, לפי ההתמחות.
בכל יצירה קולנועית יש המון החלטות שצריך לקבל, ובאנימציה מודעים לזה פי כמה, כי הכל מיוצר ואין שום דבר שנתון מראש (אין עולם אמיתי לצלם בו, כך שכל פרט שנמצא או חסר בעולם של הסדרה הוא החלטה שצריך לחשוב עליה). וזה מקום טוב לומר בו שהיה לנו צוות מדהים ומסור, שהיה מאוד ״בתוך״ הסדרה, וכל אחד מאנשי הצוות הביא המון מעצמו והוסיף המון פרטים קטנים ובדיחות קטנות משלו. כך שזה באמת היה מעשה של אהבה :)
מגעיל אבל חמוד
Yuval:
בואי נדבר עכשיו תכל׳ס על הסדרה: מה קורה בה? איזו אווירה ויזואלית הייתה חשובה לכם ליצור? איזה דמויות?
Yael:
הסדרה היא סאטירה חברתית למבוגרים, שמתרחשת אחרי אפוקליפסה גרעינית בישראל. אנחנו מתלווים לשני אחים – ירדן וכנרת – שמחפשים ברחבי ירושלים את אחיהם הקטן שהלך לאיבוד. במהלך החיפוש הם נתקלים במגוון אנשים ומצבים מוזרים שלקוחים מתוך היום־יום הישראלי, ומגלים שישראל אמנם נחרבה, אבל בפועל לא הרבה השתנה. כך שמבחינת הדמויות, רצינו ליצור דמויות מוכרות מתוך היום־יום הזה, אבל כמובן מאוד מוקצנות ומצחיקות.
מבחינה ויזואלית – זה היה פשוט הכי כיף שאפשר. כולנו חלמנו לעבוד על פרויקט כזה, אז יכולנו לפרוק בו את כל ההשראות והחלומות שהיו לנו. רובנו ילדי שנות ה־80-90, אז רצינו ליצור עולם ממש צבעוני, מופרע וכיפי, בהשראת הדברים שאהבנו לצפות בהם כילדים, בעיקר דברים של ניקלודיאון בשנות ה־90 (רוקו, מפלצות אמיתיות…). וכמובן שיש בזה הרבה מגע מקומי ואישי של ענבל, והרבה הרבה ציטוטים תרבותיים ורפרנסים למיטיבי לכת.
אפשר לומר שחשבנו שזה מראה שיכול להעביר את האפוקליפסה בצורה כיפית ומצחיקה – מכוער אבל יפה, מגעיל אבל חמוד
Yuval:
את יכולה לתת דוגמאות ספציפיות? לרפרנסים? לאפיון הדמויות?
Yael:
וואו, שאלה קשה! אני חושבת שבראש ובראשונה עיצוב הדמויות היה יחסית מהיר וקל, כי מראש הבאנו את ענבל שמדברת את השפה הזו באופן שוטף. בעיצוב דמויות המשנה השתמשנו הרבה ברפרנסים תרבותיים – לדוגמה, דמות של מדען מטורף כשהקבוצה נלחמת על חייה, שמעוצבת בהשראת ג׳ף גולדבלום כשהוא בתפקיד הזה (בפארק היורה או ביום השלישי).
ויש גם הרבה טאצ׳ים מקומיים, עם מקומות וחפצים שאופייניים לירושלים, כך שכל מי שמכיר את העיר וחי בה יזהה הרבה בדיחות קטנות (אז לא רק גשר המיתרים והכנסת, אלא גם מקומות שפתוחים 24/6 ואגם בגן הבוטני).
Yuval:
ומבחינת העלילה? אולי גם תדגימי דרך דברים שקורים לאחים בדרך?
Yael:
מבחינת העלילה רצינו לדבר על דברים של היום – רק מודגש במרקר של האפוקליפסה. אני חושבת שהפרק עם הגשם הרדיואקטיבי הוא דוגמא טובה – יש גשם קטלני וצריך למצוא מחסה, אבל המערה היחידה בשטח חולקה ל״דירות״ קטנות שמושכרות במחירים מופקעים, כי תמיד יש מי שיחפש לעשות רווח מכל מצב. ובתוך המצב הזה, גם ירדן וכנרת מגלים את המאכער הפנימי שלהם (כך שהם לא רק צופים מהצד, וממש לא טליתות שכולם תכלת). וכן, חלק מהצוות חיפש דירה נואשות בזמן שהפרק הזה נכתב… אז יש הרבה חוויות אישיות ותסכולים שהיה כיף להוציא!
או פרק ההטרדות: סיפור המסגרת הוא שכנרת לא רוצה לנסוע באוטובוס כי היא חוששת שיטרידו אותה. מן הסתם אי אפשר להיות ספציפיים מאוד בפרק של ארבע דקות, אבל רצינו להעביר תמונה מורכבת, ומשהו מהתחושה של החוויה האמיתית. כשעשינו הקראת ניסיון של כמה פרקים, אחרי הפרק הזה היתה הפסקה, וכל הבנות בקהל ישר באו והתחילו לשתף בהתלהבות מחוויות הנסיעה שלהן באוטובוס, כך שידענו שהצלחנו פחות או יותר לקלוע (עם כל ההכללות והסימונים שצריך לעשות בהתחשב בפורמט הקצרצר).
ואגב, אני נוסעת המון באוטובוסים אז שום דבר אישי נגד תחבורה ציבורית :)
Yuval:
אז זה אולי הזמן לשאול, מה בעצם אתם רוצים להגיד? ואני לא מחפש איזו אמירה אקזיסטנציאלית על החיים, אבל בכל זאת: איזו רפלקציה אתם רוצים חיצור אצל הצופים?
Yael:
בתכלס, אנחנו פשוט רוצים להצחיק :)
Yuval:
הכי לגיטימי…
Yael:
הרבה נונסנס, קצת מדע בדיוני ופנטזיה (אנחנו מאוד חנונים), והרבה למתוח את הגבולות בשביל לראות אם זה עדיין מצחיק (אותנו כן!). תכלס, מאוד הופתענו מכמה שהאנשים ב״כאן״ זרמו איתנו על הדברים האלה. קיבלנו מהם תועפות של חופש יצירתי וניסינו לנצל אותו כמה שיותר
Yuval:
את חושבת שהסדרה לא הייתה יכולה להתקיים בגוף שידור אחר, לא ציבורי?
Yael:
האמת שאני לא מספיק מכירה גופי שידור מסחריים בשביל לומר, אבל אני כן יודעת שקרה כאן משהו מאוד נדיר. לאורך כל הדרך הרגשנו שבאמת מעניין את ״כאן״ לתת במה ליוצרים צעירים ויצירה מקורית, ולתת להם להתפרע. האמירה שלהם לאורך כל הדרך היתה go do what you do, וכל הערה או הכוונה שקיבלנו מהם היתה מלאת מחשבה והבנה של אופי הסדרה
Yuval:
נייס! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? אולי איפה אפשר לצפות בכל הפרקים?
Yael:
אז ככה! קודם כל באמת חשוב לי להודות ל״כאן״ שהאמינו והשקיעו בנו וביצירה הזו (ממש לא טריוויאלי), וגם למיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים שתמך בהפקה (ותומך נפשית ומורלית בסטודיו לאורך כל הדרך!). הפרקים עלו בשבוע שעבר לפלטפורמת הדיגיטל של ״כאן״, ואנחנו סופר מתרגשים וממליצים לצפות ולעקוב! כאמור, יש הפתעות למיטיבי לכת, וגם שוס גדול בפרק האחרון…
The post סוף הדרך: האפוקליפסה הירושלמית כבר כאן appeared first on מגזין פורטפוליו.
