נדים שיבאן מאחד את ירושלים

״ההחלטה מה מציגים במוזיאון היא סוברנית של אנשי המקצוע. בארבע השנים האחרונות, למיטב זכרוני, לא שאלו אותנו שאלות״, כך אומר נדים שיבאן, מנהל המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, בראיון לפורטפוליו, על רקע תערוכת הצילומים של יעקב ישראל ״לגיטימיות של נוף״, שמציגה תיעוד של נקודות מפגש ומבט לאורך קווי התפר של ישראל־פלסטין – בירושלים, בבקעה ובצפון הארץ. שיבאן, שמודע לרגישות ולנפיצות של כל עיסוק בנושאי גבולות, דת, זהות ולאום (בעיקר ערבי) באקלים התרבותי הקיים בישראל, מצליח באורח פלא לנווט את ספינת מוזיאון האיסלאם בירושלים על מי מנוחות.

״לא כל דיבור על הסוגיה הפלסטינית הוא פרובוקציה. לדוגמה תערוכת הביגוד הפלסטיני, שבה עסקנו במקומה של האישה בחברה ובלבוש המסורתי כנקודת מוצא לגיאוגרפיה הפלסטינית, הצלחנו לעורר סקרנות ולאו דווקא מתח. דיברנו בעיקר על שבע ערים שנכחדו. זה היה בראשית כניסתי לתפקיד, ורציתי שזה לא יהיה רק עיסוק באסתטיקה ומסורת רקמה – בגד מרמאללה ובגד מבית לחם – כי זה מוריד את הדיון לאסתטיקה של הקראפט במקום לראות את  החברה והתרבות. היה חשוב למנף את זה למקומות נוספים״.

עקב ישראל, תל בידא 2013 (הצילומים מתוך התערוכה לגיטימיות של נוף במוזיאון לאמנות האסלאם)

יעקב ישראל, בית ג'אלא ובית לחם, 2002

במידה מסוימת, כל תערוכה שעוסקת בנושא הפלסטיני היא חתרנית?

״לא אכחיש שיש פוטנציאל של מוקש. אבל אפשר לקחת נושאים שאינם על סדר היום המובן מאליו ולהפתיע. התערוכה ׳אות מאיראן׳ שאצר יוסי למל בפירוש הפתיעה את הקהל הישראלי. בזמן שאנחנו עסוקים בפצצה ובאייתולות, במשטר החשוך, התערוכה עשתה הארה לאדם הישראלי – שיסתכל גם בתוך הקנקן, לא רק בהכללות. דרך הכרזות והעיצוב אפשר היה לזהות תרבות ואסתטיקה מרתקת.

״עשיתי סיור בתערוכה לנשיא המדינה, ראובן ריבלין. הוא היה בשוק להיחשף לחומרים שהצגנו ואמר לי ׳אנחנו לא מכירים. אני הכרתי את איראן לפני נפילת השאה – ואני חושב שכיום אנשים לא יודעים שיש 56 אוניברסיטאות לאמנות באיראן, שיש רוב של נשים אמנויות׳. אני מצידי אמרתי לנשיא שהלוואי שגם במדינתי הנאורה יהיה חופש אמיתי ליצור – ללא חשש מהאייתולות שקמות חדשות לבקרים״.

העובדה שמוצאים דרכים עקיפות להציג אמנות מעם שאנחנו מנותקים ממנו – עושה שלום?

״אני מאמין שזו דרך לקרב בין אנשים. בתערוכה אחרת הצגנו את עבודתו של דור גז על המלחין ושואת הארמנים. שאלו אותי אם לא כדאי להיזהר ואני אמרתי שלא מעניין אותי – הפוליטיקה ששומרת על שקט מול התורכים. הקהילה הארמנית בירושלים קיבלה ביטוי והייתה גאה בתערוכה. למזלי לא קיבלתי נזיפה ממשרד החוץ״.

אי של מגוון אנושי

שיבאן נולד וגדל בכפר ראמה, בן למשפחה נוצרית אורתודוכסית. בבגרותו עבר לירושלים, למד משפטים ועבודה סוציאלית ובעבר עסק בתחומי חברה ותרבות במסגרת תפקידים שונים בעיריית ירושלים והקרן לירושלים. מזה כארבע שנים הוא עומד בראש המוזיאון, שיש בו ייצוג לעובדים בני מגזרים שונים. הוא עצמו נוצרי, המנהל מוזיאון לאמנות ותרבות האיסלאם, שהקימה פילנתרופית יהודייה לפני 45 שנה. המוזיאון מצליח למשוך אליו קהל מאוכלוסיות מגוונות, בתוכנית תרבות שכוללת קורסים, ערבי מוזיקה, מופעים והקרנות קולנוע – מהסרט הערבי הקלאסי ועד מוזיקה מזרחית חדשה – חוצה מגזרים ודורות.

״אנחנו קצת כמו אי במוזיאון, ובזכות המגוון שלנו אנחנו מצליחים לדבר עם כלל האוכלוסיות  בירושלים ובמעגל הארצי הרחב יותר״, הוא אומר. ״לפעילויות שלנו אנשים מגיעים מכל הארץ. אספר לך משהו מרגש: לא מזמן היה אירוע לעובדי המוזיאון בסינמה סיטי בירושלים, המלצרים (רובם ערביים) התפלאו לראות צוות מעורב ולא האמינו שאני מנהל המוזיאון – איך יכול להיות שיש מנהל ערבי ועובדים יהודים. עכשיו, אחרי שדיברנו, אני מצפה להם כאן, שיבואו למוזיאון״ הוא צוחק.

איך מגיעים לציבור הערבי?

״יש לנו פייסבוק בערבית עם 13,000 עוקבים, מאוד מעורבים. האתר שלנו מונגש בשלוש שפות, לא מתומצת וסמלי״.

אתם דסטיניישן, מקום שבאים אליו במיוחד?

״תלוי מה מציגים. החמסות לדוגמה היו מאוד מושכות, גם לקהל שלא רגיל ללכת למזיאונים (תערוכת החמסות שאצרו שירת מרים שמיר ועידו נוי). וזו אחת המטרות שלי, למתג את המוזיאון כיעד מבוקש. לצד התערוכות יש פעילות תרבות מאוד מבוקשת: עשינו סדרה מוזיקלית עם מוזיקה ערבית ואנחנו כבר בסדרה שנייה על קולנוע ערבי, שעוסקת בקולנוע דרך הזמרים הפופולריים״.

רמי טריף מתוך התערוכה חמסה חמסה חמסה

טל גור ולו מוריה. צילום שי בן אפריים

מירי רגב חיה עם הסתירה בשלום

שרת התרבות מירי רגב היא מהדוברים הקולניים ביותר שרוצים לקדם את התרבות ה״ערבית יהודית״, תרבות המקור של יהדות המזרח. הם זועקים על ההזנחה והדחיקה לשוליים של התרבות המזרחית, אבל נזהרים שלא להיות מזוהים עם התרבות הערבית־פלסטינית.

איך אתה מסביר את זה?

״היא חיה עם הסתירה בשלום. היא חיה פוליטית, עם האידאולוגיה הימנית, היא לא באמת בפרקטיקה מטפחת את המורשת של יהדות ארצות ערב. יש קשר מאוד עמוק בין אמנות האיסלאם ליהדות בארצות המגרב והמזרח, יהדות ספרד – ואנחנו מדגישים את הקשר בין שתי התרבויות המפוארות: אפשר לראות את זה למשל במחקר כוכבים, אסטרונומיה, מתמטיקה ורפואה – היה קשר עמוק.

״תכשיטי תימן וצפון אפריקה – הם אותם תכשיטים של כלה יהודית ומוסלמית. הדמיון רב על השוני. לא הכול היה דבש, לא מדובר באידיליה, אבל בתקופות שלום היתה קרבה גדולה, שיתוף פעולה ושגשוג״, אומר שיבאן.

אתם מתוסכלים מחוק הלאום?

״בוודאי. גם אני וגם אנשים אחרים בצוות – לא רק הערבים. אנחנו הצהרנו שנמשיך לקיים שוויון לשוני ותרבותי: השפה הערבית היא שפה רשמית של המוזיאון – לא משנה מה יוחלט בחוק״.

"אמנות אמורה לשרת את החברה גם במקומות בעייתיים. לחשוף עוולות, לדבר בשם הפערים״

יעקב ישראל, ראס אל עמוד ואדי קדום, 2007

פגישתנו נערכת על רקע פתיחת התערוכה של יעקב ישראל ״לגיטימיות של נוף״ (אוצר: מארק לונג). שיבאן מספר שהתערוכה צמחה מחוויה אישית: הוריו של יעקב היו פעילים נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, הוא עצמו חי ועובד בירושלים. ״ההתפכחות שלו וההתבוננות על הצד השני התחילה באינתיפאדה השנייה. המכונית שלו נתקעה בכביש 443 והוא נאלץ לחפש עזרה. כולם היו במנוסה, לא רצו להסתבך, ואז עצר לו אדם ערבי ממזרח העיר ולקח אותו למוסך בוואדי ג׳וז. הוא מצא את עצמו מסתכל על הכפרים שמעבר לחומה – והתחיל לשאול את עצמו למה אנחנו פוחדים.

״הוא התחיל לצלם באופן שיטתי, נכנס לשטחים – הוא לקח סיכונים. עם מצלמה גדולה נוכחת מאוד, אנשים עלולים לחשוב שהוא שב״כניק, מודד קרקעות להפקיע. אין ספק שהוא הרפתקן, והוא באמת אוהב צילום״. הצילום של ישראל מושפע מציורי העולים לרגל האירופיים במאה ה־19 – שראו את ירושלים כאידיליה. ״דרך הצילום הוא הבין שהפוקוס שלו הוא על כפרים ויישובים ערביים – בתערוכה לא רואים אף התנחלות״.

למה?

״עם הזמן הוא הבין שהוא רוצה לעמת את העין הישראלית המתכחשת – להראות לנו את הדברים שאנחנו מוחקים. נכון. יש מי שיעשה את זה ויראה את שני הצדדים. ההתנחלויות נמצאות כמעט בלב הקונצנזוס הישראלי, הם לא צריכים אותו כדי להביא אותם לתוך השיח. ומי מביא את הסיפור של כפר עירטאס, של שכונת א׳טור, שועפאת מחנה הפליטים – מי בכלל יודע איפה זה?

״אני שאלתי את הצוות שלי פה – מישהו יודע איפה זה כפר וולג׳ה? כפר  שנמצא בחדשות, ואף אחד לא ידע. זה ליד עין יעל, בדרך להר גילה – זו שכונה ירושלמית שנמצאת מעבר לחומה ותושביה נחשבים לחלק מתושבי ירושלים. כשאני שואל מי בכלל היה בכפר ופגש אדם בעל משמעות – שכן. רוב הישראלים לא פגשו פלסטינים. אולי אכלו חומוס, ישנו בצימר בכפר ערבי. יש לי קולגות, גם ירושלמים, שחושבים שמסוכן לטייל בעיר העתיקה״. במסגרת התערוכה המוזיאון מארגן סיורים בקו התפר, מלווים בהסבר ודיון על המראות.

בעצם הנוכחות של תערוכה כזו אתה מעלה לדיון את הנושא של הפחד, דרך המקומות שאנחנו לא רואים.

״אני מאמין שמוזיאון לא יכול רק להציג אמנות לשמה. אני לא נגד אמנות יפה, גם אמנות חצר ואמנות מוזמנת יכולה להיות יפה וטובה. אבל אמנות אמורה לשרת את החברה גם במקומות בעייתיים: לחשוף עוולות, לדבר בשם הפערים״.

אתה עובר מהמורה, מציב אתגר, יש לזה מחיר?

״זה רק לטובה. את שנת 2018 סיימנו עם 51 אלף מבקרים – זה שיא לפחות בחמש שש שנים האחרונות – אני פה ארבע שנים ואנחנו כל הזמן בעלייה. כנראה שאנחנו עושים משהו בסדר. יש לנו מבקרים מערביי ירושלים וערביי ישראל – קהל נאמן למוזיאון. ומגיעים אלינו גם מעבר לחומה – באמצעות ארגונים שונים. לפני כשבועיים ראיתי פה קבוצה של נשים פלסטיניות צעירות עם ילדים, הייתה התארגנות עצמאית שלהן בפייסבוק – הזמינו לעצמן הדרכה של המוזיאון וסדנה לילדים. הייתי רוצה שהמוזיאון ייחשף יותר, הייתי שמח שיגיעו מכל מדינות ערב״.

בתערוכה "לגיטימיות של נוף" מתקיימים שיחי גלריה וכן ניתן להירשם לסיורים על קו התפר, בהשראת התערוכה ובהובלת אנשי המוזיאון.

The post נדים שיבאן מאחד את ירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.