הפעם הראשונה
התערוכה הראשונה שאצרתי, ״הֻוִויָּה״ (זהות בערבית), הוצגה בגלריה חדשה שפתחנו במוזיאון לתרבות הבדואים, שאני האוצרת שלו מזה כשנה וחצי. בתערוכה הוצגו עבודות אמנות שיצרו תלמידי תיכון בדואים שלומדים בבית הספר ״כוכבי המדבר״ השוכן בסמיכות למוזיאון. עבודותיהם מספרות על זהותם ועל ניסיון השתלבותם בחברה הישראלית. סיפורם הוא סיפור של בחירת זהות מרובדת, של תהליכי הכרעה מפעפעים שלא הגיעו לכדי הכרעה; סיפורם אינו נוח להאזנה, אך חיוני להישמע.
ליאת יהודה. צילום: סיגל קרימלובסקי
סג׳א חמדיה וסוג׳וד אבו קווידר, מתוך ״הֻוִויָּה״. צילום: אמנון גוטמן; עיבוד: רגב טובים
לתפקיד במוזיאון הגעתי כחצי שנה לאחר שסיימתי את הסטאז׳ באוצרות במחלקה לאמנות אסיה שבמוזאון ישראל, ולאחר לימודיי בתכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל. קדמה לכך עבודה של 20 שנה כמעצבת עצמאית בסטודיו שלי. התפיסה העיצובית מוסיפה ללוות אותי גם בתהליכי אוצרות, כי אי אפשר לנתק בין רעיון לוויז׳ואל, וזה גם נוח מאוד בהיבט תקציבי, כי מוזיאונים קטנים אינם נהנים מתקציבי הפקה שמנים.
התחנה האחרונה
בשבוע שעבר נפתחה במוזיאון התערוכה ״שלושה ימים ושליש: על הכנסת אורחים בדואית״. חלקו הראשון של שם התערוכה קשור בהכנסת אורחים בדואית קדומה; כשהלך בודד או קבוצת נודדים חסו בצל אוהלו של שבט גדול, הם זכו למקלט, מזון ואירוח למשך שלושה ימים ושליש.
חלקו השני של השם רומז לפרקטיקה אידאלית של הכנסת אורחים שיש להנהיגה בימים אלה, ושרואה בהכנסת האורחים הבדואית מערכת כללים סימבולית של חוקים וסימנים, הידועים למארח ולאורח: האורח מבשר על בואו באמצעות שיעול; המארח מכבד את האורח בשלוש כוסות קפה, כל כוס נושאת משמעות ייחודית וכן הלאה. בנוסף, להכנסת אורחים יש גם היבט אתי: המארח מקבל את האורח ללא תנאי, מבלי שידע את שמו, זהותו או ייחוסו המשפחתי.
נורית שרת, מיהו הבדואי. עבודות מתוך ״שלושה ימים ושליש: על הכנסת אורחים בדואית״
באסמה אבו חוטי, אום אל חיראן
סובר לרנר, למזוג, להתמזג, מתמזגים?
טל ניסים
בעשורים האחרונים הושתו על הקהילה הבדואית בנגב תהליכי מעבר למגורים בסביבה אורבנית־מוניציפלית. ניסיון כינוס השבטים ליישובי קבע הכפופים לחוק רשות אזרחית וחילוקי דעות על בעלות של קרקעות יצרו קונפליקט סבוך. רבים מתגוררים עדיין בפזורה הבדואית בכפרים בלתי מוכרים, בבתים שניבנו ללא היתר בניה וחסרים חיבור למקורות חשמל, מים וקרבה למוסדות חינוך. סוגיית הקרקעות לא הוכרעה. בדואים החיים בנגב אינם עוברי אורח, הם אזרחים, דיירי קבע ללא בית. עם זאת, אפשר ללמוד דווקא מהם מהי הכנסת אורחים, ולאמץ את הדגם האידאלי הנמצא בבסיס תרבותם, כדי לכונן בית מלא חלונות ופתחים, בית שמלבד הפוליטי ייושם בו גם ההיבט האתי.
בתערוכה מציגים אמניות ואמנים בדואים ויהודים, שעוקבים אחר פרקטיקות של הכנסת אורחים שמתקיימות במרחבים פרטיים, ממסדיים וציבוריים, שמפגישים בין האתי לפוליטי, בין החלה של חוק להכלה מלאה. העבודות בוחנות מצבי קונפליקט והיתוך שנוצרים במפגש בין שני ההיבטים בניסיונם לדור בכפיפה אחת, בבית אחד.
לדוגמה, טל ניסים בוחן פרקטיקה של הכנסת אורחים במוסד מוזיאלי. הוא בוחן את אופן התקדשותן המוזיאלי של מספר שמלות בדואיות שנפגעו בשריפה, אך עדיין אצורות במרחב המוזאון למרות אובדנן הפיסי. נורית שרת בוחנת טקסט לימודי שנמצא באתר אינטרנט ממשלתי ומגדיר ״מיהו [ה]בדואי״. שרת נפגשה עם בדואים ממקומות שונים בנגב וביקשה מהם לקרוא בלב את הטקסט מתוך רצון לתעד את האותנטיות של מפגש ראשוני עם הטקסט. סובר לרנר מחברת בין שני קומקומים: בקרג' בדואי מסורתי וקומקום עכשווי גנרי שאפשר למצוא בכל בית ישראלי. מידה של ויתור צורני הדדי קובעת את מידת תפקודם של הקומקומים.
מכל מלמדיי השכלתי
כל חלל, כל מרחב הוא השראה. מוזיאונים רבים בחו״ל הם מושא השראה נהדר בעבורי בגלל הטוטאליות שלהם. מעניינים אותי במיוחד מוזיאונים שאוחזים באוספי תרבות חומרית וזיקתם לעולמות תוכן שונים, כן לעולם האמנות. עם כניסתי לתפקיד, יישמתי את המלצתה של טניה כהן עוזיאלי ונסעתי לראות את Quai Branly בפריז, מוזיאון שמחזיק באוסף אדיר של חפצי תרבות חומרית אתנוגרפית משלל תרבויות עולם. למדתי על אופני הצבה שמכבדים את החפץ ונכונים לו גם מבחינת עקרונות שימור, אך למדתי גם את מה שאין לאמץ.
קה ברנלי, פריז
בכניסה לאולם התצוגה הראשי, שבו מוצב רובו של האוסף האתנוגרפי, אפשר להבחין במוטיב עיצובי בולט: דפנות מפוסלים שמדמים בצורתם קירות של מערה קדומה; ורצפה משופעת מספקת תחושה של ירידה למעמקיה של מערה. האסוציאציה למשל המערה האפלטוני הייתה בלתי נמנעת והבהירה את הנחת העבודה שעמדה בבסיס תכנון המוזיאון: הבחנה מטאפורית וחדה בין שוכני חוץ מוארים הפוקדים את המוזיאון, לבין שוכני פנים שכבולים למציאות עולם מצומצמת שצלליה עמומים (ולא בגלל האפלה המתבקשת לטובת שימור החפצים). מרחב זה, על כל שניתן לאמץ בו ובהחלט יש, הבהיר לי שמוזיאונים אתנוגרפיים זקוקים לנקודת מבט חדשה, למודלים חדשים של הצבה ותוכן גם אם הם באים על חשבון חללי תצוגה שיש בהם עודפות אתנוגרפית ועומס רב של חפצים.
תערוכת החלומות
עכשיו אני אוצרת חלום ואמשיך לנוע לאן שייקחני. הייתי שמחה לשיתופי פעולה עם בעלי אוספים מוזיאליים ופרטיים של חפצי תרבות בדואית, חשוב לי לאחד כוחות ולהרחיב מחקר בעניין זה. בנוסף, היה נחמד אם תקציבי המוזיאונים היו גדלים ומאפשרים יותר, הן בהיבטים של הפקה ומחקר והן בתמיכה משמעותית יותר באמנים. באותה נשימה חשוב לי לציין שבלי התמיכה והרוח הגבית של מנהלת המוזיאון, אימי שופן עין גדי וצוות מוזיאון תרבות הבדואים, לא הייתי עושה זאת, לא היינו עושים זאת יחד.
בקרוב אצלך
אנו עמלים עתה על תערוכה משותפת למוזיאון תרבות הבדואים ולפארק קרסו למדע בבאר שבע, שעתידה להיפתח בחודש אפריל 2019. התערוכה, ״סודות מדבר: מחוכמת נוודים לעולם של מייקרים״, תדגים פרקטיקות של יצרנות בדואית מסורתית לצד ״עשיינות״ עכשווית (מילה עברית חדשה למייקרס). תנאי אקלים קשים שליוו את נדודי הבדואים במדבריות ערב הצחיחים אילצו אותם להסתמך על הנמצא בסביבתם כדי לשרוד. הם יצרו את חפציהם בעצמם ועל כך אפשר להגדירם כמייקרים אולטימטיביים.
מגמה עכשווית שהופכת לרווחת בעולם העלתה את העשיינות. אנשים פרטיים ממציאים, מעצבים ובונים דברים בעצמם, בשילוב של טכנולוגיות מתקדמות ומלאכות מסורתיות. תנועת המייקרים נקשרת גם באידאולוגיה של קיימות, בכינון מערכת בת־קיימא בטבע ובסביבה צרכנית אנושית. הנה כי כן, מרחבי עיצוב, טכנולוגיה, אתיקה סביבתית על היבטיה המחזוריים והצרכניים, ושיח חינוכי, יפגשו זה את זה ויסבירו תחום עשייה ישן־חדש. את התערוכה תלווה ותחתום סדרת צילומים של האמן גואל דרורי, שתיעד את סוף עידן הנוודות של הבדואים בנגב.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן
The post מגלים אוצרות // ליאת יהודה appeared first on מגזין פורטפוליו.
