את פרויקט ״עצמות בריח״ התחלתי במסגרת לימודי עיצוב פנים ותקשורת חזותית במרחב, במכללה למנהל. במסגרת קורס צילום בשנה השנייה ללימודים קיבלתי מטלה ליצור סדרה צילומית בנושא ״הבית־שלי״, במטרה לייצר סדרה בעלת מכנה משותף כשהקשר בין הצילומים יכול להיות טיפולוגי, נרטיבי או פורמליסטי.
כשהתחלתי לחשוב כיצד אני רואה ומרגישה את ״הבית־שלי״ ובאיזו דרך אני יכולה להעביר את התחושה באופן חזותי, חשבתי על הגוף שלי; על אזור בגופי שמסקרן אותי,שאני נמשכת ומתחברת אליו גם אצל האחר. הבנתי שהאזור שאליו נמשכתי מאז ומתמיד הוא אזור עצמות הבריח אצל נשים, שמבחינה ויזואלית בולט בהרבה אצל נשים בהשוואה לגברים.
מקור שמה של עצם הבריח בשפה הלטינית, Clavicula, ומשמעותו ״מפתח קטן״. השם ניתן לה על פי תכונתה להסתובב סביב ציר האורך שלה בזמן הרמת הזרוע. העצם הארוכה מהווה חלק מחגורת הכתף: היא צרה יותר, קצרה יותר, מפותלת פחות וחלקה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. היא אינה איבר אינטימי אך היא מעלה בי אסוציאציה של אינטימיות, כשהיא חשופה. הגבול בינה לבין בית־החזה הוא גבול דק והשוני באזור זה בין הנשים השונות תמיד סיקרן אותי.
את הצילומים ערכתי בפארק אדית וולפסון בתל אביב, על גבי קיר בגוון שמנת בעל טקסטורה ייחודית. תהליך הצילום כלל 21 ימי צילום, בהתאם למספר הנשים. כל אחת מהן צולמה ביחידות, והדרך אל אזור הצילום הייתה משותפת. הבחירה באותן 21 נשים התבצעה בתחילה מתוך היכרות אישית, ולאחר מכן הרחבתי את המעגל לנשים נוספות. כשביקשתי מהן להשתתף בפרויקט ולצלם אותן דווקא באזור זה, התגובה הראשונית הייתה בלבול ורצון להבין למה בחרתי להתמקד דווקא בו.
הצילומים התבצעו לפי שיטה: גובה המצלמה היה זהה, והפריים בין תמונה לתמונה מעט השתנה ונע בין אזור השפתיים לגבול בית־החזה. הבחירה שלי לא לצלם את פניהן נבעה מהרצון להעביר את ההבדלים האישיים ללא הבעות פנים, לנסות להעביר תחושה ורגש באמצעות אזור שאנו לא רגילים לקרוא ולהבין דרכו רגשות.
ימי הצילום השונים, התאורה השונה, מזג האוויר המשתנה וכמובן אופיין של הנשים יצרו בכל תמונה תוצאה שונה, מעין מפגש שונה איתי ועם המצלמה. כל אחת מהנשים הגיבה לצילום באופן אחר, התקרבותי הפיזית יצרה אצלן תגובות שונות. חלקן הרגישו חופשיות ומשוחררות יותר, אצל חלקן האינטימיות יצרה ריחוק והסטה של הפנים וחלקן חשו נבוכות.
כשמניחים את הצילומים זה לצד זה אפשר להבחין בהבדלים האישיים: מבנה העצמות, הכיוון שאליו הן מסתכלות, גווני העור השונים ותנועות גופן של המצולמות גרמו לי להבין שנוצר לכל אחת מהן מעין פורטרט, פורטרט ללא פנים. הרגשות שאנו חשים יכולים לעבור גם דרך תנועות גוף מינימליות, וההבדלים בין האנשים יכולים להגיע דווקא מתוך המקומות שאנחנו לא נותנים עליהם את הדעת.
The post עצמות בריח // סהר חיון appeared first on מגזין פורטפוליו.
