פורטפוליו בשיתוף מוזיאון העיצוב חולון
יש משהו שובה לב, מעלה חיוך ומעורר חמימות בפריטי הסדרה ״חמר״. אולי זו הצבעוניות הראשונית שהולכת יד ביד עם החן הילדותי. הרהיטים קצת חסרי פרופורציה, קצת מהוססים, יש בהם משהו קומי ומכמיר לב, כמו במבי שקם בפעם הראשונה על רגליו הרזות. ואולי זו העובדה שהרהיטים והחפצים בסדרה ״חמר״ הם כל כך ישירים, עירומים כמעט – מה שרואים זה מה שיש: כסא, מנורה, ספסל, כוננית ספרים – לכל פריט צבע אחד, צורה בסיסית וחד משמעית, שלא ניתן לטעות בה.
הסדרה שהוצגה לראשונה ב־2006 זכתה מיד למעריצים ונכנסה לאוספים של מוזיאון הסטדליק באמסטרדם, מוזיאון האמנות של מונטריאול והמוזיאון בגוטנברג, שוודיה. כוהנת העיצוב לי אדלקורט קנתה ממנה פריטים לאוסף הפרטי שלה ומוזיאון חרונינגר, שאימץ את באס מראשית דרכו, הזמין ממנו חמישה מאווררים, שמהם התפתחה הסדרה המוצגת כעת בתערוכה ״מחבואים״ במוזיאון העיצוב חולון.
ראשיהם הגדולים ורגליהם הדקות של המאווררים הצבעוניים מקנים להם מראה של משפחת ראשנים או חייזרים ענקים, הלוטשים עיניים במבקרים בתערוכה, שמביטים בהם בחזרה. מול ״חלקת המאווררים״ ניצבים ספסלים אדומים, גם הם חלק מהסדרה. במקרה זה הקהל מוזמן לשבת על המוצגים – כך מצליח המוזיאון לחבר את המידע הנראה והמדובר גם בתחושת הגוף והבנת השימושיות.
צילום מאתר הסטודיו של מרטן באס
למה זה עיצוב
חמר הוא חומר של ילדות. לדחוס, לפסל, לדחוף, לגלגל ולשטח, ליצור משהו ואז למעוך אותו שוב. מי לא זוכר את תחושת המשחק בחמר? עבור רבים מאתנו, זהו החומר הראשון שאיפשר לנו ליצור צורות תלת ממדיות כאוות נפשנו וככל העולה בדמיוננו. בסדרה הזו נדמה שבאס חוזר לימי הילדות, לשלב הסנסו־מוטורי שבו החושים מתפתחים ואנו מתחילים לגלות את העולם בעזרת מגע ומישוש. סגנון העיצוב הבלתי־אמצעי הוא תוצאה של עבודה ידנית, ועומד בניגוד לשיטות הייצור הדיגיטליות המתקדמות הנהוגות כיום, ולאסתטיקה הנקייה והבלתי־אישית המאפיינת את הייצור המתועש.
במונחי עיצוב זוהי הסדרה הקיצונית ביותר שבה המעצב הוא גם יוצר או יצרן. הסדרה חמר שמה דגש על חוסר שלמות וחוסר אחידות, שנדמה שהם נובעים מתהליך עבודה ספונטני ואפילו מגושם קמעה. כך היא מבטאת את חיפושו של באס אחר דרך אישית להפיק את עבודותיו. כל אחד מהפריטים מפוסל ידנית על ידי אחד מחברי הצוות הקטן בסטודיו של באס, וטביעת היד של המעצב ניכרת באופן ברור במרקם של כל פריט (לעיתים אפילו רואים טביעות אצבע על גבי החומר).
למה זו אמנות
״קשה לדעת איך זה להיות ילדים. לא איך אנחנו זוכרים את זה, אלא איך זה היה באמת. מה זה אומר שכל דבר הוא חדש ופעם ראשונה והכל עוד אפשרי. ועוד יותר קשה ליצור משהו שמעורר באחרים את הזיכרון של איך זה היה, איך אנחנו היינו״, אומר באס.
החוויה שהוא מבקש לעורר הרבה יותר חשובה מעצם השימושיות של החפצים והרהיטים. היא לא עומדת בסתירה אליהם, אלא נובעת מתוכם. הבחירות שהוא עושה בפיסול ועיצוב הרהיטים הוא הדרך שלו לפנות אל חושים רדומים: צבעים ראשוניים; צורות בסיסיות של כסא, שולחן, מאוורר, מנורה. באס מציע לנו אופציה לא להשתמש במוכן, אלא לבנות וללוש את העולם במו ידינו. או לפחות ליהנות ממה שהוא עשה במו ידיו.
אולי יעניין אתכם גם…
חמר הוא אחד החומרים העתיקים ביותר בשימושו של האדם, שרידים של חמר נמצאו בכל תרבויות העולם העתיקות, על פני כל הגלובוס – מחיילי הטרה קוטה בסין ועד לטבלאות של חוקי חמורבי במסופוטמיה. חמר שימש (ומשמש עד היום) ליצירת כלי אוכל ובישול, צלמיות אלילים, אגרטלים, חיפויי רעפים וקירות, מיכלי אחסון. הנגישות והפשטות של החומר ונגזרותיו שמרו על הרלוונטיות שלו גם בעידן המודרני, ובתקופה האחרונה יש ליצירה הקרמית יותר ויותר מקום, בקו התפר שבין קראפט לעיצוב ולאמנות.
במקרה של סדרת החמר של באס, החומר הוא חמר פולימרי – קרוב יותר לפלסטלינה מאשר לחמר־אדמה. הרכבו המדוייק ותהליך העיבוד הסופי שלו, שמעניק למוצרים את צורתם, את עמידותם ואת חוזקם (בניגוד למראה השברירי) – הוא סוד מסחרי שבאס אינו מגלה.
The post בראש של מרטן באס // חמר ביד היוצר appeared first on מגזין פורטפוליו.
