הפעם הראשונה
התערוכה הראשונה שאצרתי נפתחה ביוני 1995 ונקראה ״מבט ראשון: אמנות ישראלית מאוסף ריטה ארטורו שוורץ במוזיאון ישראל״. אחרי כשנתיים שבהן האספן היהודי־איטלקי ארטורו שוורץ – איש העיר מילאנו – ביקר בסדנאות של מיטב אמני ישראל ורכש בעבור מוזיאון ישראל שפע עצום מעבודותיהם של אמנים שפעלו בסגנונות שונים, הוחלט לקיים תערוכה שתיפתח בחגיגות ה־30 להיווסדו של המוזיאון.
השתתפו בתערוכה 30 אמנים ישראלים, ביניהם לארי אברמסון, מיכה אולמן, מרדכי ארדון, אביגדור אריכא, פנחס כהן־גן, עופר ללוש, לאה ניקל, גבי קלזמר ויגאל תומרקין, והיא הוצגה בביתן על שם אילה זקס אברמוב לאמנות ישראלית. הרעיון לקיימה היה של מרטין וייל, מנכ״ל המוזיאון דאז, ושל יגאל צלמונה שכיהן כאוצר הראשי. עיצבה אותה מיכל אלדור והיא נמשכה תשעה חודשים.
הגעתי למוזיאון כמדריכת אמנות באגף הנוער בשנת 1982. ב־1992 עברתי לאגף ״בצלאל״ שבו פועלות המחלקות לאמנות והשתלבתי בעבודה אוצרותית כאסיסטנטית. עבדתי כמעט בכל מחלקה תקופה מסוימת ובין היתר גם באמנות ישראלית בימיהם של יגאל צלמונה ויהודית שפיצר. בין תפקידי הוטל עלי להיות עוזרת מחקר למר שוורץ ולכתוב את הביוגרפיות של האמנים שאותם אסף. לכן היה הגיוני שזה שהתערוכה תיאצר על ידי – ובכל זאת זה נחשב לכבוד עצום.
שלומית שטיינברג. צילום: לורה לכמן
ז׳ן־לאון ז׳רום, הכותל המערבי, 1868
נחום טים גידל, אודיסאוס, 1943
התחנה האחרונה
כיום אני אוצרת בכירה במחלקה לאמנות אירופה. קיבלתי את התפקיד בשנת 2000 ומאז עצרתי מעל 20 תערוכות הן בנושאי חתך והן לתערוכות של אמן בודד. בתחילת פברואר נפתחה התערוכה ההלך והדרך, שעוסקת בביטויים החזותיים של מושג הנוודות. מוצגים בה ציורי שמן של אמנים מהמאה ה־15 ועד סוף המאה ה־20, והיא כוללת את עבודותיהם של שוקי בורקובסקי ומיכאל סגן כהן לצד הדפסים של רמברנדט, דירר, ליליין, בודקו וציורים של אבל פן, ז׳אן־לאון ג׳רום ובנג׳מין ווסט.
התערוכה מוצגת בגלריה על שם דלה ופרד וורמס. בין התכנים מושם בה דגש על דמות היהודי הנודד, על סיפורו של הבן האובד, על אגדת ההולנדי המעופף ואפילו על נוודים סופיים מאסיה המוסלמית.
מכל מלמדי השכלתי
בשנת 1998 הייתי אסיסטנטית של יונה פישר בתערוכה המקיפה שאצר לאמן הישראלי אביגדור אריכא. עבדתי עם יונה ועם אביגדור כאחד. שניהם נחנו בעין מצוינת, בידע עצום ובהומור מושחז. בנוסף היו בצוות האוצרות מאירה פרי להמן ופרופסור מרדכי עומר. זה היה בית ספר לאוצרות מהאגדות: החל מפיזור העבודות באולם ותלייתן בחלל ועד אחרון הטקסטים בקטלוג. זה היה מהפרויקטים שהיה לי מזל להיות חלק מהן: העבודה מול גלריה מרלבורו הבין־לאומית, הפרויקט שהיה שותפות עם מוזיאון תל אביב, ולבסוף הניוד של התערוכה לסקוטלנד למוזיאון לאמנות מודרנית של אדינבורו.
אין בית ספר לאוצרות שיכול לתת כלים כמו אלו שאוצר צעיר רוכש תוך כדי עבודה עם אוצר ותיק ובעל ניסיון המוכן ללמד, לשתף ולהנחות. לי היה בית ספר אמיתי עם אוצרים כסטפני רחום, סוזן לנדאו, ניסן פרז – כל הדור שפרש מהמוזיאון לפני חמש עד שבע שנים והיווה את ״הדור הראשון״.
ההלך והדרך, מוזיאון ישראל
תערוכת החלומות
בין העשייה היום־יומית של תערוכות וטיפול בעניני המחלקה יש לי חלום שטרם התגשם: להביא ארצה ציור אחד חשוב של האמן האיטלקי מיכלאנגלו מארייסי הוא קאראווג׳יו – אמן הבארוק הראשון. לא משנה מה יהיה התקציב או החלל הנתון – הצגת יצירה מונומנטלית של אמן בקליבר כזה פה בירושלים תוכיח שהכל אפשרי במוזיאון ישראל.
בקרוב אצלך
בחודש ספטמבר 2019 אנו מקווים להציג תערוכה של אוסף הילדברנד גורליט. גורליט, שהיה ממוצא יהודי, פעל כאספן וסוחר בתקופת השואה בגרמניה ולא רק ששרד את כל הסכנות שארבו לו מהמשטר הנאצי, הוא הצליח להתמנות לרוכש אמנות רשמי בעבור המוזיאון של היטלר בלינץ. בסוף המלחמה היה אדם אמיד מאד ובעל אוסף של אלפי פריטים מתקופות וטכניקות שונות. התכולה של האוסף שלו נתגלתה ב־2013 באופן מקרי במינכן ומאז לא יורדת מכותרות העיתונים באירופה. לנו חשוב להציג את הסיפור באופן אוביקטיבי וללמוד ממנה על התקופה והאיש.
The post מגלים אוצרות // שלומית שטיינברג appeared first on מגזין פורטפוליו.
