אפשר לחשוב על דימויים כעל דבר מתגלגל, העובר מיד ליד, כמעין סחורה או מטבע. הם חוצים עולמות, תרבויות ותקופות ומשנים משמעויות ותכנים. התערוכה משא בזמן עוסקת במסעו של הדימוי רב־השנים, המתאר עלם נושא בעל חיים על כתפיו, מאז שורשיו העמוקים בעת העתיקה ועד למופעיו העכשוויים. בפולחן היווני הנציחו פסלי כריאופורוס (Kriophoros) באמצעות הדימוי את רעיון הקרבת הקורבן לאלים; בתנ״ך היה זה אידיאל דמות הרועה ששימש כמשל למנהיגות טובה; בנצרות התגלגל הדימוי לנחלה חדשה של ישו ״הרועה הטוב״; ובמסגרת המפעל הציוני שב הדימוי כאחד מסמלי האתוס החלוצי בארץ ישראל.
בתערוכה משתתפים 21 אמנים שעבודותיהם נפרשות משנות ה־50 של המאה הקודמת ועד לימינו. רובן לא נוצרו בזיקה ישירה או בתגובה לדימוי העתיק, אך הן מציעות דיאלוג ער עמו ומתפצלות למגוון נרטיבים. כל עבודה (בדומה לדימוי עצמו) מייצרת הצטלבות, נקודת מפגש של גוף המונח על גוף, נושא ונישא, אופקי ואנכי. זהו חיבור המוליד אינטימיות ודו שיח: לעתים הופך המשא לשלוחה של הגוף ולחלק בלתי נפרד ממנו; לעתים הוא המשקל הרובץ על הכתפיים, העול והאחריות שיש לשאת, ופעמים אחרות הוא מקור כוח וגאווה, שלל או קורבן.
הנשיאה מחייבת איזון ושיווי משקל, יציבה סימטרית של הגוף הנושא, המתקשה לעתים במלאכה וקורס תחתיה. חיבור שני הגופים מצביע על יחסים הדדיים ועל קשרים שונים, כגון חיבה ואהבה, חמלה או הצהרה של כוח ושל בעלות על הדבר. איכותו האידילית־פסטורלית הראשונית של הדימוי נפרשת ומתגלגלת למבעים חדשים, המבטאים שלל הבטים אישיים וחברתיים. העבודות נעות מדמות הרועה ליחסי אב ובן, דרך תיאורי עקדה של מוות ושכול, יצוגים שונים של גבריות ומנגד הבטים נשיים, ועד שלל סוגי המשא והשלכות הנשיאה על הגוף.
ליאו רוט, רועה. צילום: מ״ל
ליאו רוט (1914–2002), חבר קיבוץ אפיקים, עבד – בין היתר – כרועה צאן, המלאכה שעמה הזדהה יותר מכל ושזכתה לרשמים רבים בציוריו. שפתו הציורית הפשוטה, המתאפיינת בפלסטיות ובמונומנטליות, משקפת את מקורות הציור, שעליהם התחנך בגרמניה. במרכז הקומפוזיציה של ציור השמן משנת 1964 נראה רועה חסון ושזוף, לראשו כובע טמבל, בידו האחת מקל רועים, בעוד האחרת אוחזת בטלה צעיר, שהורם על הכתף. במישור הקדמי מופיעים כבשה וכבש, המתחברים לגוף אחד וחגים סביב הרועה בטבעת מעגלית. באופק ניבט שאר העדר על רקע הרים אדומים, והרועה, בחולצתו הלבנה, מתמזג עמו לגוף אחד. בעבודה בולטים הקשר והקרבה בין האדם לחי המשקפים אינטימיות של שותפות, מסירות ודאגה.
עבודת המיצב הצילומי של אורית ישי מטפלת בפסל שיש מהמאה הרביעית לספירה בדמות ישו הרועה הטוב, שהתגלה באזור עזה ומוצג כעת במוזיאון רוקפלר בירושלים. בפעולה כירורגית זהירה מפרקת ישי את הנראות המוכרת של הפסל, ובאמצעות הכפלה, שבירה והרכבה, צילום מזוויות בלתי שגרתיות, תקריב וניטרול הצבעוניות, היא מייצרת בו מבט חדש, המוביל למחשבה ולהשתהות. האמנית חודרת אל תוך קרביו, וכמו בחפירה ארכיאולוגית, מנסה לפצח את סוד הכוח הטמון בו.
גופו המפורק מוצג בפרופיל וחושף את חלקו הבלתי מעובד, שלא נועד לתצוגה. שיבוץ מוט הברזל מעל ההדפסים מתפקד כמשענת ומהדהד את התמיכה שהותקנה בפסל. במרכז ההצבה נראים איברים שונים של הפסל ״צפים״ על פני גריד של ״עדר״ רועים. ״רועה העם״ מתבונן בעצמו ותוהה על מקומו ועל בשורתו העכשווית. פיצולו לחלקים מצביע על שבר ועל אי היכולת להביא לחיבור וללכידות.
אורית ישי, הבשורה. צילום: שלמה סרי
שירה גפשטיין מושקוביץ, תמו פלאייך. צילום: שלמה סרי
ציור טריפטיכון הענק של שירה גפשטיין מושקוביץ אוצר בתוכו רצף של נרטיבים, המחברים בין הווה ועבר, בין אישי וציבורי. הוא מתגלה כריבוי של אין־ספור תמונות ופרטים, המתיכים מבנים, מקומות וציטוטים מתוך תולדות האמנות הישראלית והבין־לאומית. שני משולשים מקשרים בין הציורים: משולש אחד מורכב מנשים, במרכזו עומדת דמות בגלבייה פרחונית, ובכל צד יושבת דמות נוספת. כולן מהוות מעין דיוקן עצמי של האמנית, והן נושאות את שיבולת, כלבתה הלבנה האהובה, המופיעה ברבות מעבודותיה ומייצגת את משא העול הנשי.
המשולש האחר הוא של ציפורים, בהן יונים ואנפות, העפות ונודדות בין יחידות הציור כסמל לזמן ולמחזוריות. הנשים בציור עובדות ומקרינות כוח, ובה בעת הן גם כואבות ומחוקות. נקודת שבר מבוטאת, באמצעות דיוקן מוכפל ומהופך, המייצר קונפליקט בין פני האמנית לבין פניה של זוהרה שץ, האוחזת בפסל שיצרה. קורבן הבנים שזור אף הוא בציור, מסצנת ההנקה, דרך סצנות ילדות ועד לבכי האם על הקבר, עם ציטוט ציור של יאיר גרבוז: מתינו על כתפינו.
ברקע מופיעים בערבוביה מראות שונים, בהם חזית בית האמנים מימים עברו, שבשעריו גברים רכובים על סוסים, מהומות צעירים מהפגנות בעזה, סצנה של סמטה בירושלים לפי ציור של זאב רבן ונוף ירושלמי אחר, המבוסס על ציור של בוריס שץ. שפת הציור דחוסה, עזה וצבעונית, נעה בין נוקשות לנזילות, בין פיגורטיביות למופשט. האמנית מערבלת בין זמנים ובין מגוון אזכורים, ורותמת את הטריפטיכון להיסטוריות שונות, עתירות סמליות.
חילוף השה הנישא בדמותם של ילד או של נער צעיר מתייחס, במקרים רבים, לנושא העקדה ולאתוס ההקרבה. בציורו של אליהו אריק בוקובזה, עקדת יצחק, נישא יצחק, בדמות הילד ״אליהו״, על כתפי אביו משל היה שה, המונח על כתפי רועה ובהתאם לאיקונוגרפיית ״הרועה הטוב״. קורבן השה התחלף בקורבן הבן, ולמרבה הפלא והאירוניה הוא האוחז במאכלת, והיא מכוונת לעבר אביו.
באמצעות חילופי התפקידים שובר בוקובזה את המיתוס ומעביר את האחריות לבן כהצהרה, המטילה גם עליו את האשמה. בנוסף מצייר האמן את שרה, האם, מציצה מאחורי החומה, נפרדת מההתרחשות ומורחקת ממנה, ורק עיניה עוקבות בדאגה אחר הנעשה מבעד לרעלה. החזות המתקתקה והנאיבית של הציור מסתירה ביקורת על אחריות הלחימה ועל התחלפות הקורבן.
אליהו אריק בוקובזה, עקדת יצחק. צילום: רן ארדה
צבי לחמן, מלאך ההיסטוריה. צילום: מ״ל
רעיון המשא והנשיאה שב וחוזר בפסלים רבים של צבי לחמן, בפרט בפסל מלאך ההיסטוריה, המוצג בתערוכה. הגוף קורס אל תוך עצמו ומתכווץ כנטיפי חול, והאיברים מתהפכים ומסתבכים זה בזה. מבין השברים וההריסות עולה ונאחזת דמות, שזהותה אינה ברורה, שמא גבר או אישה? הראש המוטה והכלוא שותק ומכונס, כמו יוצא מתוך הגוף ומונח באופן פסיבי על מגש. קו הכתפיים והשכמות שוקעים לאחור תחת נטל בלתי נראה, משא מכביד המייצר בגוף גבנון גדול.
זו העבודה היחידה בתערוכה שהמשא בה אינו ברור וניתן לדמיון, ורק סימניו נצרבים בגוף. כמו המלאך המבועת של ולטר בנימין, כך שברי ההיסטוריה נתנו את אותותיהם במלאך של לחמן. מבטו שקוע פנימה ונראה כי עינו האחת עצומה והאחרת פקוחה: האם הוא ישן? ואולי מת או חולם? זהו משא קיומי, משא הנפש של זיכרון העבר וצעדי ההווה.
בית האמנים בירושלים; מועד סיום: 9.3.19
משתתפים: תמר אור, איילת אלבנדה, אליהו אריק בוקובזה, ערי גלס, שירה גפשטיין מושקוביץ, ניר הוד, רועי וקס, אורית ישי, צבי לחמן, נטע ליבר שפר, אמיר נוה, עדי נס, פרלי פלציג, גליה פסטרנק, מנשה קדישמן, צור קוצר, גלעד קידר, ישראל רובינשטיין, יוסי רוט, ליאו רוט, יחיאל שמי.
The post משא בזמן בירושלים: גוף על גוף, נושא ונישא, אופקי ואנכי appeared first on מגזין פורטפוליו.
