Yuval:
הי ברברה, מה קורה? מה שלומך?
Barbara:
באמת אין לי מושג 
Yuval:
למה ככה? יותר מדי עבודה?
Barbara:
לא, אנחנו פשוט ביום מרגש 
סגרנו היום את הסמסטר השני של מסלול הבוקר ללימודי עיצוב פנים, ומסתערים בחדווה לסמסטר השלישי והאחרון!
Yuval:
ואת עושה את זה כבר 20 שנה. שזה די לא ייאמן
Barbara:
לא לא, לא להתבלבל… הרבה יותר מ־20. 30 בדיוק. ואתה צודק, זה לא ייאמן… מה שלא ייאמן הוא איך נשארתי בחיים, באמת
Yuval:
אהבתי. אבל בית הספר חוגג 20 שנה, לא?
Barbara:
יותר. פתחנו את בית הספר ב־1998… אבל מי סופר
Yuval:
אז בואי נחזור 20 ומשהו שנה אחורה: למה פתחת את בית הספר? למה רצית להתחיל ללמד?
Barbara:
קודם כל זאת שאלה מצויינת, ואני שמחה שאתה שואל אותה. פתחתי את בית הספר ממקום של כעס. הבנתי שמי שמסיים כל סוג של בית ספר גבוה, לא משנה אם זה עיצוב פנים, ארכיטקטורה או רפואה, כשהוא יוצא לשוק העבודה הוא מתרסק ב־90 קמ״ש על קיר בטון. כולם שואלים אותו יש לך ניסיון? שאלה מצויינת: מאיפה יש לי ניסיון אם רק עכשיו סיימתי את הלימודים? ואז – עושים פרצוף ומראים לך יפה את הדלת
סטודיו ברברה ברזין. צילום: גיא הכט
תכנון ועיצוב: ברברה ברזין. צילום: תומר בלילתי ועומרי אדר
Yuval:
אבל אקדמיה זה לא בית ספר מקצועי. האם אקדמיה צריכה להכשיר אנשים חושבים או אנשים עובדים? זה יכול לבוא ביחד? מה יותר חשוב?
Barbara:
יובל, צריך להפוך את הפרדיגמה. תסתכל על גוש דן היטב ותראה מי בנה אותו. להזכירך, לפני 100 שנה היה כאן חול. אז התאספו טובי המהנדסים והאדריכלים שסיימו בתי ספר שלימדו אותם ״לחשוב״, ״להיות יצירתיים״… וקיבלנו את גוש דן: 100% הצלחה של כערת פנומנלית, שכונות סלאמס, פקוקות, חסרות חן, חסרות צל, והמוכשרים שתכננו אותם הם בוגרי בתי הספר היצירתיים שלך…!
הם השאירו לנו ערים שנראות כמו מחראה ציבורית, שאין מספיק דינמיט במדינת ישראל להרוס את הגועל. יובל, המלך הוא עירום… עד עכשיו לא ברור מי היה המבוגר האחראי, ומי צריך לתת את הדין על זה
השאירו לנו ערים שנראות כמו מחראה ציבורית, שאין מספיק דינמיט במדינת ישראל להרוס את הגועל. המלך הוא עירום… עד עכשיו לא ברור מי היה המבוגר האחראי, ומי צריך לתת את הדין על זה
Yuval:
אני כרגע זורם איתך, למרות שאני לא מסכים עם כל מה שאמרת, אבל בואי נמשיך: מה הפיתרון שלך?
Barbara:
אני חושבת שאתה מקובע בעניין האקדמיה כמו הרבה אנשים טובים. אבל עם כל הצער והיגון, האקדמיה פשטה את הרגל, וצריך להגיד את זה בקול רם ולהתחיל לחפש אלטרנטיבה אחרת.
אני מציעה שכל האנשים שעוסקים בתכנון ערים יידעו קודם כל לתכנן דירה בת שלושה חדרים בגבעתיים. יידעו לדבר עם לקוחה שאין לה מקום לתלות כביסה (במסתור הכביסה המפואר שהם תכננו לה), ורק אחר כך יילכו ללמוד איך מתכננים עיר. להזכירך, מי שהצילה את מנהטן משיניי אדריכלים ויזמים והפכה אותה למנהטן של היום, היא העיתונאית ג׳יין ג׳ייקובס, שמעולם לא למדה אדריכלות או עיצוב פנים. היה לה פשוט הגיון בריא, הבנה עמוקה מה זו עיר ותעוזה לא ללכת בתלם. אתה מוזמן לקרוא את הספר שלה, ״מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות״
Yuval:
הראיון הזה הוא אמנם לא עליי אבל למען הסדר הטוב: לא רק שקראתי את הספר, אפילו עיצבתי לו את העטיפה… ואני לא בטוח שאת צודקת בהנחות היסוד שלך לגביי, אין לי אף תעודה משום מוסד שלמדתי בו, לא תעודת בגרות, לא תואר ראשון, לא שני ולא אף תעודה אחרת לתלות על הקיר.
Barbara:
התגלשת יפה…
Yuval:
ואני רוצה לחזור אלייך: החלטת שאת רוצה ללמד. איך מתחילים? מה ידעת שאת רוצה לעשות אחרת?
Barbara:
קודם כל הבנתי שלא עושים פרויקטים איזוטריים של ״לתכנן בית לחתול על הירח״, אלא שיש להקפיד לתכנן ולעבוד על פרויקטים אמיתיים עם לקוחות אמיתיים ותקציבים אמיתיים, ולא על כל מיני פנטזיות חסרות שחר.
הדבר השני שהבנתי היה, שצריך להפסיק לדבר כל כך הרבה על אדריכלים שכבר היו ואינם , ולהפסיק לטרחן את השכל שעות עם שקופיות ומצגות על כל מיני סגנונות שהיו בתקופת האבן הראשונה. חשוב לעשות בריף ממוקד ענייניי ומתומצת מאיפה אנחנו באים, מה הם המקורות שלנו ומאיפה הכל התחיל… ולא לעשות מזה סרט תורכי בפני עצמו
Yuval:
ואיך זה בא לידי ביטוי באופן שבו את מלמדת?
Barbara:
אז ככה: מהיום הראשון הפרויקטים הם פרויקטים אמיתיים שיש מאחוריהם פנים, כסף ומשהו קונקרטי. הדבר השני, כל מה שלא רלוונטי ב־1,000% לעבודה האמיתית לא נלמד פה. אני לא מלמדת מתמטיקה, פיזיקה, מבוא למבוא של המבוא של המבוא של התולדות. אני מלמדת יחסי מעצבת־לקוח, יחסי מעצבת־קבלן. אני מלמדת כיצד לשווק את עצמך בכל רגע נתון, איך לתמחר את העבודה שלך ואיך לכתוב חוזה, איך להגיע לפגישת עבודה ראשונה, מה קורה כשיש משבר בשטח עם הקבלן, איך לייצר תכניות עבודה מקצועיות TOP שגורמות לכולם להתעלף מהמקצועיות שלך. אני מלמדת כאן שמעצבת פנים היא מנהיגה והיא מובילה את התהליך והיא סלע שעליו מתנפץ הכל
כל מה שלא רלוונטי ב־1,000% לעבודה האמיתית לא נלמד פה. אני לא מלמדת מתמטיקה, פיזיקה, מבוא למבוא של המבוא של המבוא של התולדות
ברברה ברזין. צילום: גיא הכט
ואז נהפכתי להיות ברברה ברזין
Yuval:
משהו השתנה מהיום שבו התחלת ללמד להיום, 20 שנה ומשהו אחרי?
Barbara:
ברור, מיליון דברים! כשהתחלתי ללמד חשבתי בטפשותי הרבה, שאם אני אהיה מורה סלחנית, לא משנה אם עשו שיעורי בית או אם איחרו לשיעור, זה לא ממש חשוב וזה הכל קטנוני, העיקר שהם רוצים ללמוד. ואז הבנתי שתלמיד שלא עושה שיעורי בית ולא מגיע לשיעור בזמן, ללמוד הוא בטח לא רוצה: הוא רק מחפש תירוצים להסביר לעצמו אחר כך למה הוא לא מקבל תעודה.
ואז נהפכתי להיות ברברה ברזין. זה הולך ככה: אין מצב לאחר לשיעור שלי, מי שמאחרת תתכבד כבודה ותישאר בחוץ עד ההפסקה. אין מצב לא להגיש שיעורי בית בזמן ואין מצב להסביר לי שהיו פקקים. כל הסיפורים של אכלו לי ושתו לי מקבלים ממני הרמת גבה ובוז מוחלט. הבנתי שלא הקפדן ילמד, אלא הקפדן יותר!
Yuval:
מסכים לגמרי. אבל מעבר לזה, מבחינת עקרונות עיצוב, מה חשוב יותר ומה פחות, טרנדים, סגנונות, האינטרנט. הרבה דברים השתנו ב־20 השנה האלו
Barbara:
רגע רגע רגע. עכשיו אמרת מלא מילים גסות! המילה טרנד בעיצוב פנים היא מילה נוראית וצריך לשטוף את הפה עם אקונומיקה סאנו ז׳בל ומהר! לא עושים בית ״טרנדי״ יובל. לא עושים בית ״איני״. מה, לדעתך אנשים עושים שיפוץ כל שנתיים? בגלל שכל שנתיים קופץ טרנד חדש? נראה לך שזה אמיתי? אתה יודע כמה כסף עולה לעשות שיפוץ בבית? שלא נדבר על תעצומות הזוגיות, המשפחתיות. אני מזכירה לך ש־50% מהזוגות שעושים בית… מתגרשים. ולא בנועם. ה״טרנד״ הוא רעיון טוב – אם אתה מתעסק בבגדים, בנעליים, בתכשיטים, בסיכות ראש, בקוקיות וברצועות של כלב. אבל בית טרנדי? איףףף.
המילה טרנד בעיצוב פנים היא מילה נוראית וצריך לשטוף את הפה עם אקונומיקה סאנו ז׳בל ומהר! לא עושים בית ״טרנדי״. לא עושים בית ״איני״. ה״טרנד״ הוא רעיון טוב – אם אתה מתעסק בבגדים, בנעליים, בתכשיטים, בסיכות ראש, בקוקיות וברצועות של כלב. אבל בית טרנדי? איףףף
עושים בית ק־ל־א־ס־י שמחזיק מעמד איתן 20־30 שנה ונראה נ־ה־ד־ר בכל השנים האלה. אני מזכירה לך שבית הוא לא חולצה בזארה ולא גופיה בקסטרו.. ולא יכול להיות טרנדי. אפשר כמובן לאבזר אותו באביזרים טרנדים וגם זה בזהירות יתרה, כי מה שנורא נורא אין עכשיו, עוד ארבע דקות יהיה אאוט, ונראה אותך עוקב אחרי התזזת הזאת
Yuval:
אני מקווה שברור לך שבכוונה אמרתי טרנד. היה לי ברור שזה לא יעבור בשקט…
Barbara:
כן, כנראה שעשית עליי שיעורי בית. יפה לך
תכנון ועיצוב: ברברה ברזין. צילום: תומר בלילתי ועומרי אדר
Yuval:
אז בכל זאת, האם השינויים הטכנולוגיים, החומרים החדשים, הרשתות החברתיות, האופן שבו אנחנו מתקשרים אחד עם השני, שינו את האופן שבו את מלמדת. שינו משהו בדגשים?
Barbara:
יובל, השאלה קצת מדאיגה. הדור שלך חושב שהשינויים הטכנולוגיים חלו אך ורק בדור שלכם, ולפני זה הייתה שממה ושיממון. אז זהו בדיוק, שלא: חשוב לחדד ששינויים טכנולוגיים היו גם לפני 100 שנה וזה לא מפסיק לרגע. כל הזמן יש חומרים חדשים, טכנולוגיות חדשניות, קמות תפיסות עולם חדשות וקונספטים תכנוניים חדשים קורמים עוד וגידים על חורבות של קונספטים ישנים
Yuval:
בן כמה את חושבת שאני, סתם מסקרנות?
Barbara:
קצת לפני 40
Yuval:
אז אני כבר בן 46, ואני לא בטוח שאני עונה על ההנחות המוקדמות שלך. ובאותה מידה אני רוצה להגיד שהתשובה שלך קצת מדאיגה: אין מה להשוות בין קצב השינויים הטכנולוגיים שקורים היום לעומת העבר, זה לא עניין של טוב או רע. והעידן הדיגיטלי משפיע על חיי היום־יום שלנו, ומשנה את האופן שבו אנחנו עושים חלק מהדברים. אז אני תוהה אם זה שינה משהו אצלך, זה הכול. את לגמרי יכולה להגיד שלא, אני פשוט שואל האם ב־20 השנה האחרונות שבהן את מלמדת הכל נשאר אותו דבר
Barbara:
איך אפשר ללמד 20 שנה את אותו הדבר? ברור שכל הזמן יש שינויים, עדכונים ושפצורים בכל התחומים שרק אפשר. אתה יודע שבטבע אם משהו נשאר אותו הדבר הוא מתייבש, נופל ומת
Yuval:
אז זה מה ששאלתי: מה השתנה? מה במהות השתנה, לא בפרטים הקטנים
Barbara:
מה שהשתנה בתכנית הלימודים מבחינה קרדינלית הוא שסיורים מקצועיים בחו״ל, בבירות עיצוב מובילות – כמו שנחאי, סינגפור, לונדון ומילאנו – הפכו חלק מתכנית הלימודים מתוך הבנה שהעולם הוא כפר גלובלי ושההשראה נמצאת בכל מקום ואיתה שיתופי הפעולה, הרחבת האופקים ופתיחת דלתות לקריירה בין־לאומית
Yuval:
אז רגע לפני סיום: כמה סטודנטיות היו לך עד עכשיו? כשהתחלת ללמד לפני 20 שנה, האמנת שזה מה שיקרה?
Barbara:
ברור. עברנו את ה־1,000 והיד עוד נטויה
The post ברברה ברזין: מעצבת פנים היא הסלע שעליו מתנפץ הכל appeared first on מגזין פורטפוליו.
