משהו מיסטי לכאורה קרה לעבודותיו של אורי קצנשטיין: רגע לפני שנפטר בפתאומיות עבד באינטנסיביות מול כמה אוצרים על תערוכות מתוכננות. קצנשטיין הותיר חותם חי ובועט, ובחודשים שלאחר מותו מוצגות במקביל בארץ ובחו״ל כמה מעבודותיו הבולטות, כמו דרישת שלום מהאיש והאמן, שמעולם לא ראה בגבולות המקובלים (של חיים ומוות ושל שאר מוסכמות) משהו מחייב. בתערוכה ״עידן חדש״ במוזיאון בת ים מוצגת עבודת הווידאו ״The Care Takers״ ועוד עבודה קטנה – פסל ״המטפס״ של דמות האנדרוגינוס הידועה של קצנשטיין, דיוקן עצמי בבגד גוף וראש קרח, תלוי על הקיר בין הקומות.
המטפס כמו מחלץ את עצמו ממקום כאוב ואילו ה״מטפלים״ או הדואגים הם קהילה של אנשים הנמצאים על איים בודדים – איש איש במקומו, והקשר ביניהם הוא קשר מקוטע, מבטים מרחוק, נפנוף לשלום, שאגה במגה־פון. הם לכודים בבידודם אבל נראים נינוחים. ״רציתי להציג את העבודה כנוף – השבר שמתחת לפני האידיליה״, מסבירה הילה כהן שניידרמן, אוצרת מוזיאוני בת ים שאצרה גם את התערוכה.
אורי קצנשטיין, המטפס. צילומים: מ״ל
אורי קצנשטיין, מתוך הווידאו care takers
אחרי התערוכה ״שפע״, שהוצגה במוזיאון בשנה שעברה, ״עידן חדש״ היא חלק שני בטרילוגיה (לא רשמית ולא מוצהרת) של תערוכות, שעוסקות ביחסים בין אמנות ואמונה או אמונות. התערוכה שמה על השולחן את הניו אייג׳, נושא לא פופולרי בתרבות הגבוהה, אולי דווקא משום שהוא פופולרי – עממי.
ניו אייג׳ /עידן חדש היא כותרת שמאגדת כל מני קבוצות שהחלו להתעורר בארצות הברית של שנות ה־60 והתהליך נמשך עד היום. מראשית הדרך יצא לה מוניטין מפוקפק, והיא נקלע לתפיסה חברתית מזלזלת ולעגנית, שלא לוקחת ברצינות יתרה את ה״רוחניקיות״ רבת הפנים והביטויים, שמציעה שילובים של טקסים ואמונות ממקורות תרבותיים שונים ומשונים. המושג ״עידן חדש״ מתקשר לתרבות פנאי של חברה שבעה, צרכנות של קמעות ואביזרים, גורואים מזדמנים ותוספי תזונה.
כהן שניידרמן דווקא מנסה להתבונן לעומקן של אמונות וגישות אמנותיות, מתוך פתיחות מחשבתית. התערוכה הקודמת ״שפע״ (מושג קבלי אגב, גם היא תורה רוחנית, אם כי קשורה ליהדות ומקובלת יותר בקרב הקהל), עסקה ב״גאולה דרך הביבים״, יחסים בין אמנות לעיר ולמחלקת התברואה והתחזוקה שלה. לעומתה, ״עידן חדש״ מנסה להתנער מהדימוי השרלטני שדבק במושג שעל שמו היא נקראת, ולעסוק בשאלה מאין הגיע החיפוש אחר תורות רוחניות ואלטרנטיבות של אמונה. אם כי כמו קודמתה, גם כאן יש קריצה בכותרת הרב־משמעית, משליכה גם על המוזיאון שבו היא מתקיימת, ולא רק מציינת את הנושא באגביות.
יששכר בר ריבק, 1921. צילום: ליאת אלבלינג
איתן בן משה. צילום: טל ניסים
״הבנתי באופן כמעט אישי־ביוגרפי שהניו אייג׳ קשור לשבר מאוד עמוק של האנושות. המודרנה והמצב החדש פוסט מלחמת העולם השנייה – ההכרה שגם בעידן של שלום־יחסי ורווחה כלכלית, בני האדם ממשיכים במלחמות חיפוש של איזשהו כוח/מענה, הוביל את האנשים לחזרה לתורות רוחניות.
״יש ציפייה לפעמים מאוצרים להציג בכל תערוכה איזו טענה מנוסחת היטב. אבל לפעמים תערוכות הן חיפוש. אני מנסה לגלות את העכשווי, מה באמנות העכשווית מתחבר לניו אייג׳. התערוכה מתמקדת באמנים מחפשים: חיפוש חומרי, חיפוש צורני. אולי הייתי צריכה לקרוא לה Dark new age – היא לא תערוכה ׳על׳ עידן חדש אלא מתוכו״, אומרת כהן שניידרמן. ״לטראומה יש תפקיד מאוד משמעותי, קודם כל פירוק ואחריו הצורך להמציא שפה חדשה״.
במסגרת התערוכה היא יוצרת מפגשים מרתקים בין עבודות של אמנים בני דורות שונים ואפילו מרוחקים. היא מצביעה על דמיון והדהוד בין עבודות מתחילת המאה ה־20 של יששכר בר ריבק – אמן־עבר שעיריית בת ים אימצה בשעתו, כשעלה לארץ חסר כל, וכיום יש באוסף המוזיאון לא מעט מעבודות עזבונו – לעבודה של האמנית הצעירה עומר הלפרין, כמעט 100 שנה מאוחר יותר.
בעבודתו של ריבק מ־1921 ניכר החיפוש: עירוב של סגנונות שהיו דומיננטיים בתקופתו, מקוביזם לפוטוריזם לסופרמטיזם וקונסטורקטיביזם – כאילו הציור מחולק לאזורי השפעה שונים מעולם האמנות. ״הצורות השבורות קשורות למבע האמנותי שלו. בציור ניכר השבר הפוסט־טראומה שהותירה מלחמת העולם הראשונה. אני רואה אצלו מבט אחורה ופנימה והקרנה לעתיד״, היא אומרת. ״אצל עומר הלפרין השימוש בפחם כמו אצל ריבק, כמעט 100 שנה אחרי. הציור מזיכרון ולאורך זמן של כמה חודשים מעניק לדמות יותר מזהות אחת – כמו גלגול נשמות״.
מילי ברזילאי. צילום: שחר נעים
מילי ברזילאי. צילום: שחר נעים
קשרים והדים היא מוצאת בין עבודותיו של איתן בן משה לאלה של טמיר ליכטנברג. בין הצבעוניות והנוף הפסיכדלי־טובעני של קצנשטיין (שהיה הלום קרב ועבודותיו עסקו לא פעם בפוסט טראומה ובעולמות אלטרנטיביים אפשריים) לזה של מילי ברזילי, שמפסל בגירי פנדה צבעוניים, שהוא מתיך ויוצק. התוצאה מזכירה צילום תרמי לא במקרה. כהן שניידרמן מספרת שהשפה הוויזואלית מקושרת לשירותו הצבאי בשייטת, שם עסק במיפוי תרמי. הוא אומר על עבודותיו שהן נעשו עם אחרים (אנשים שאיבד), וטוען שלראייה יש תכונה פסיבית ״דברים שנקלטו בעין אי אפשר לעקור אותם״ – כשהוא הופך את המראות ליציקות הוא יוצר דימוי חדש, נאיבי יותר, לדברי האוצרת, שלמרות לימודי האמנות שלו רואה בעבודותיו משהו אאוטדסיידרי.
מקום מיוחד בתערוכה מוקדש לעבודה מצויינת של אריאלה שביד, אמנית מגוונת ומרתקת שאינה מרבה להציג. שביד העתיקה מביתה למוזיאון את חדר השינה שלה על כל אשר בו: תמונות, ספרים, רהיטים, ציוריה שלה לצד רדי־מייד ומזכרות מאחרים. לאחר שהות של מספר דקות במקדש ההזוי והפרטי אפשר לזהות ששביד משתילה את פניה שלה על פני דמויות בתמונות ופסלונים – כך שהיא משוכפלת בחלל שוב ושוב – בהדפסי ציורים קלאסיים, בפסלוני איקונות ואלילות, במזכרות זולות, בצילומי משפחה. התוצאה משעשעת ומטרידה בו זמנית. תחושת חדירה לפרטיות (גם אם בהזמנה), אינה מורידה מהנאת המציצנות וחרדת הפלישה.
כהן שניידרמן עצמה מרגישה שחלק מהגילויים והבחירות שנעשו בתערוכה היו ברוח העידן החדש: ״אני מרגישה שאצרתי את התערוכה הזו בסוג של תקשור, כמו גלאי מתכות פנימי. זה קרה גם מחוסר זמן אבל גם שימש אותי ככלי לשחרור מאינטלקטואליזציה״, היא מעידה. ״התערוכה הכי מוזרה שאצרתי״.
עידן חדש • מוזיאון בת ים. אוצרת: הילה כהן שניידרמן. נעילה: 23.3.19
מציגים.ות: אורי קצנשטיין, איתן בן משה, אלינור סלומון, אריאלה שביד, טמיר ליכטנברג, יששכר בר ריבק, ליאור שחר, מילי ברזילאי, נטלי אילון, עומר הלפרין, אלירן דהן, רביד פרידמן.
The post עידן חדש בבת ים appeared first on מגזין פורטפוליו.
