לפני יותר מעשר שנים לקחתי קורס במסגרת התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, שעסק בכיעור ויופי. התרגיל הראשון שקיבלנו היה לעצב משהו מכוער.
אני זוכר במעורפל שרציתי לעצב סדינים מכוערים, כאלו שלא ארצה לשכב עליהם: לקחתי סדינים ישנים, קרעתי אותם, שפכתי עליהם קטשופ, שרפתי אותם ועוד כל מיני פעולות דומות. אבל כשהבאתי אותם לשיעור הבנתי שכמו רבים מחברי לקורס נכשלתי במשימה: למרות שניסינו כמיטב יכולתינו לעצב דברים מכוערים, לא הצלחנו. בכל אחד מהתרגילים היה משהו מעניין, מושך את העין, ואפילו יפה. זה היה השלב שבו התחלתי להפנים את ההבדל בין מכוער לדוחה או מגעיל.
המשימה הבאה שקיבלנו הייתה להשתמש באותן טכניקות שעשינו בהן שימוש בניסיון לעצב משהו מכוער, ולעצב משהו יפה. מיותר לציין שגם פה לא ממש הצלחנו. לצערי אין לי תיעוד ויזואלי של הקורס ההוא, אבל החוויה האינטלקטואלית ומעוררת המחשבה נשארה איתי עד היום: מה זה יפה, מי מחליט, איך תרבות משפיעה על תפיסה של יופי, ועד כמה מה שאני מחשיב כיפה משפיע על ההחלטות שלי כשאני שופט עיצוב.
שאלות אלו רלוונטיות כמובן לא רק לתערוכות ולמוזיאונים. בגיליון האחרון של T Magazine, מגזין הסטייל של הניו יורק טיימס, התפרסם ריאיון עם אלסנדרו מישל (Alessandro Michele), הקריאייטיב דיירקטור של גוצ׳י, ודמנה גווסליה (Demna Gvasalia), הקריאייטיב דיירקטור של בלנסיאגה ושל וטמנטס. השניים, חדשים יחיסית בתפקיד, לא נפגשו מעולם, והראיון – אחד המעניינים שקראתי על עולם האופנה בזמן האחרון (ארוך, אבל מאוד מומלץ) – החל בדיון על מושג היופי.
כך, בתרגום חופשי:
אלכסנדר פורי: ״למרות שהאסתטיקה שלכם מנוגדת, בכל זאת יש ביניכם כל כך הרבה במשותף. אלסנדרו, אתה דיברת איתי על רעיונות מוזרים של יופי; ודמנה, אתה אמרת על המותג שהקמת, Vetements, ׳זה מכוער, וזו הסיבה שאנחנו אוהבים את זה״.
(דמנה צוחק)
אלסנדרו: ״אבל כיעור זה יופי, לא?״.
דמנה: ״אני חושב שיופי נמצא בכל דבר, אם אתה מסתכל על זה. זאת אומרת, זה קל מידי לומר שלמשהו יש יופי קלאסי. זה ברור לכולם, אתה לא צריך לחשוב״.
אלסנדרו: ״יופי חבוי. דיברתי עם מוצ׳יה (פראדה) במילאנו, והיא אמרה לי משהו ממש מצחיק, אבל זה היה נכון. היא אמרה לי: ׳כשהתחלתי את הקריירה שלי העולם האופנה, הכל נסוב סביב סופר-יפה, אגרסיבי, מלוטש. ואני הגעתי, עם בנות שהיו סוג של מכוערות. במשך שנים ביקרו אותי״.
דמנה: ״עד שהם הבינו״.
כשאני מספר את הסיפור על הקורס שלי לאנדריאה ליפס, שאצרה ביחד עם אלן לופטון את הטריאנלה של הקופר יואיט, שעוסקת במופעים השונים של מושג היופי בעיצוב, היא צוחקת ואומרת ש״הניסיון לעשות משהו יפה לא באמת תמיד עובד. רק בגלל שמשהו מצופה בזהב לא אומר שהוא תמיד יהיה יפה. יש לאוביקט עוד תכונות שיהפכו אותו ליפה; אין לזה מתכון קבוע״.
הטריאנלה, שנפתחה בחודש פברואר, עוסקת במושג שלכאורה לא אמור לשחק תפקיד בעיצוב, או תפקיד משני, לפי המוסכמה הידועה שעיצוב אמור לשרת פונקציה, לפתור בעיות. בתשובה לשאלה כמה מהמעצבים שמציגים בתערוכה אמרו שיופי הוא דבר חשוב בעבורם, אומרת ליפס ש״רובם אמרו שיופי הוא עניין משני בעבורם, לא משהו שמניע אותם במיוחד, גם אם לעתים הוא תוצאה של המהלך העיצובי שלהם.
״לדוגמה, העבודה של פורמהפנטזמה שמוצגת בתערוכה, נוצרה תוך כדי המחקר שהם ערכו עם לאבה, תוך כדי הנסיונות החומריים שלהם לנפח אותה כמו זכוכית או לארוג אותה כמו טקסטיל. הם התעניינו בחומר, אבל כתוצאה מהרגישות שלהם לחומר, התוצאה הייתה יפה״.
הטריאנלה הראשונה לעיצוב התקיימה במוזיאון ה״קופר-יואיט״ בשנת 2000. הרעיון היה להציג לעולם ולעם האמריקאי את מיטב העיצוב המקומי. מכיוון שה״קופר-יואיט״ נחשב לאחד ממוזיאוני העיצוב החשובים בעולם, מהר מאד תפסה הטריאנלה את מקומה כאחת מתערוכות העיצוב החשובות בעולם, על אף שהיא מתקיימת אחת לשלוש שנים בלבד (לפני שלוש שנים לא התקיימה התערוכה, מאחר והקופר יואיט היה בשיפוצים).
כותרת הטריאנלה האחרונה, שהתקיימה ב-2010, הייתה ״מדוע עיצוב עכשיו?״ (Why Design Now?). היא הציגה מעצבים מכל העולם שעסקו בשאלות של אחריות חברתית וסביבתית. מבחינה זו העיסוק דווקא ביופי עשוי להיתפס מצד אחד כנועז ומפתיע, ומצד שני כעיסוק במותרות.
״הטריאנלה הקודמת באמת עסקה בצרכים, וכשחיפשנו תמה לטריאנלה הנוכחית חשבנו שיהיה נכון לעשות משהו אחר לגמרי, לרומם צדדים אחרים של המקצוע״, אומרת ליפס. ״עיצוב עוסק בדרך כלל בשימושיות ובפתרון בעיות, אבל הוא יכול לעשות הרבה דברים אחרים: להפתיע, לרגש, לעורר מנעד רחב של תגובות״.
לא חששתם מביקורת? שיגידו שיש דברים חשובים יותר שהמוזיאון הלאומי לעיצוב של ארצות הברית צריך לעסוק בהם?
״כן, יופי הוא נושא שלגמרי מפחיד לעסוק בו, ללא ספק, אבל באותה עת החוויה המרכזית בעיצוב היא שיש ערך ליופי בעולם שלנו. העיסוק ביופי והאופן שבו הוא בא לידי ביטוי מבחינה חזותית הוא עיסוק אוניברסלי שחוצה תרבויות ושפות״.
התערוכה מחולקת לשבע תמות – Extravagant, Transgressive, Emergent, Transformative, Ethereal, Intricate ו-Elemental – ומציגה כ-250 עבודות של 63 מעצבים ואדריכלים מרחבי העולם, ביניהם סטודיו ג׳וב, סטודיו נונפורמט, האחים האאס, נרי אוקסמן, אלכסנדרה דייזי גינסברג, אינדסטריאל פסיליטי, פורמהפנטזמה, איריס ואן הרפן, סו פוג׳ימוטו, ואחרים.
״הקמנו צוות אוצרים מחלקים שונים של העולם, שיעצו לנו לאורך כל הדרך״, מספרת ליפס על תהליך העבודה. ״רצינו לקבל פרספקטיבה, להבין איך יופי נתפס במקומות אחרים, להיחשף לעבודות של מעצבים שאנחנו לא מכירים. לפני שנתיים נפגשנו כולם בניו יורק, ויצרנו רשימה ארוכה של מעצבים. בשנה שלאחר מכן הידקנו את הרשימה ואת העבודות, עד שהגענו לרשימה הסופית, שממנה נבעה החלוקה לקטגוריות, שממש עזרה לנו לחשוב בבהירות על העבודות.
״כשבחרנו את הפרויקטים קראנו אינסוף ספרים ומאמרים על הנושא, ולבסוף גילינו שיופי הוא תגובה, משהו שקורה בתוך הצופה: משהו חושי, משהו שאנחנו מרגישים בתוכנו, משהו שגורם ללב שלנו לפעום; יופי הוא חוויה אנושית במהותה, שכולנו יכולים להרגיש ולהבין״.
כלומר כשאני רואה יופי אני מזהה אותו?
״כן״, היא עונה לאחר מחשבה, ״למרות שאני מהססת להגיד רק ׳רואה׳, כי יופי לא קשור רק לדימוי אלא גם לריח, לסאונד, למגע. הוא מאחד את התשוקות ואת החושים שלנו״.
היו מעצבים שהופתעו שפנית אליהם להציג עבודה בתערוכה שהנושא שלה הוא יופי?
״אם כן הם לא הראו את זה, היה להם פני פוקר. אז לא… ואם כבר, הם הופתעו שאנחנו עושים תערוכה על יופי. זה אולי מה שהכי פרובוקטיבי פה…״.
איך את היית מגדירה יופי?
היום יותר קל לי לענות על השאלה הזו מאשר בתחילת הדרך, יש לי יותר תשובות היום. היה לי מאוד קשה להגדיר מה הוא יופי, אבל אחרי שצללתי לתוך התחום, אני חושבת שיופי קשור לחוויה חושית״.
מה הדבר החשוב לך שיקרה למבקר בזמן הביקור בתערוכה, או לאחריו?
״אני מקווה שמבקרים ייצאו מהתערוכה קצת יותר רגישים לחוויה של יופי, שיחשבו מה הוא יופי בחיים שלהם. לא רצינו לתת הגדרה נוקשה של יופי, להכתיב מה הוא יופי, אלא יותר להציג איך המעצבים האלו ניגשים ליופי. אני מקווה שהמבקרים יחשבו על זה, וגם אם הם לא מסכימים על זה, זה פנטסטי, כי יצרנו מרחב שמעורר רפלקציה ומחשבה״.
–
אחרי הביקור בתערוכה יצאתי מהמוזיאון, חציתי את השדירה החמישית, נכנסתי לסנטרל פארק והתמסרתי לניו יורק:
לפארק,
לאגם,
למזג אוויר האביבי המושלם,
לשמש הנעימה,
לפריחה הוורודה והלבנה,
לאוויר הקר,
לשקט,
ליופי.
