מייפלת׳ורפ
ארה״ב, 2018 | 102 דקות, בימוי: אונדי טימונר
סרט עלילתי חדש מגולל את השתלשלות חייו ועלייתו של רוברט מייפלת׳ורפ למעמד של אחד מבכירי הצלמים בסוף המאה ה־20. מייפלת׳ורפ, בן למשפחה נוצרית אדוקה, מגיע אל העיר הגדולה ניו יורק, שבה הוא מתחיל לחפש את הקול האישי שלו. מאוחר יותר נראה כיצד החינוך הקתולי השפיע על עבודתו, במה שכונה בסרט ״אסתטיקה קתולית״. בדרכו הוא מתחבר עם פטי סמית׳ ויחד הם יוצרים עבודות קטנות ומנסים להתפרנס. כל העת הם משוכנעים במה שאנחנו הצופים כבר יודעים – שהם יהיו גדולים וחשובים אך טרם התגלו. מייפלת׳ורפ זוכה להכיר את האנשים הנכונים, אספן עשיר במיוחד מתאהב בו, והוא זה שמשיק אותו לעולם; הוא זה ששם את האצבע במידה רבה על ייחודיותו של מייפלת׳ורפ: ״השחורים שלך הם העמוקים ביותר״.
באופן לא מפתיע, אחרי שהוא הצליח ועומד בזכות עצמו, מייפלת׳ורפ זונח את הנדבן והופך בעצמו לאספן של גברים. הסרט מתאר את אורח החיים הבוהמייני והניהיליסטי שמנהל מייפלת׳ורפ בניו יורק של שנות ה־80 עד שגם אותו תופסת מחלת האיידס הארורה. באותה תקופה הוא כמובן לא היה היחיד שסבל מהמחלה שקיבלה ממדים של מגיפה, כפי שנאמר בסרט: ״הצילומים שלך הופכים במהירות לגלרייה של המתים״. למרות הנסיונות ליצור אמפתיה, הדמות המצטיירת היא של נרקיסיסט שמשתמש בסובבים אותו על מנת לספק את הצרכים שלו. נשאלת השאלה האם הדבר טמון באישיותו של מייפלת׳ורפ או שהצורך והנסיבות הפכו אותו לכזה. כך או כך הסרט בהחלט מזכיר לצופה את החשיבות של מייפלת׳ורפ בתחום הצילום.
מתוך הסרט מייפלת׳ורפ, פסטיבל אפוס
בסקיאט
אנגליה, 2017 | 90 דקות, בימוי: דיוויד שולמן
רבות דובר בשנתיים האחרונות על דמותו של ז׳אן מישל בסקיאט: רטרוספקטיבה מעמיקה בברביקן בלונדון, תערוכה משותפת עם אגון שילה בלואי ויטון בפריס, שיאים חדשים במחירי הציורים שלו שנמכרים במכירות פומביות ברחבי העולם. כל אלה הפכו את דמותו לידועה ומוכרת, כמעט ברמת המותג. מכאן שהסרט התיעודי אודותיו לא מחדש הרבה לצופים הבקיאים. החידוש העיקרי הוא אחיותיו של בסקיאט שמדברות על ילדותו המוקדמת, כיצד נפגע קשה בתאונת דרכים ואימו הביאה לו את הספר האנטומיה של גריי, שציטוטים ממנו הופיעו אחר כך בעבודותיו, או כיצד אימו לקחה אותו למוזיאון המטרופוליטן באופן קבוע, דבר שלא היה שבשיגרה בסביבתו, ועד היום מפתיע אנשים לגלות על ההשכלה האמנותית הרחבה שהיתה למי שהפך לאמן השרבוטים והגרפיטי.
סיפורו של בסקיאט הוא סיפור הצלחה וכידוע כולם רוצים להשתתף בהצלחה ולנכס לעצמם חלק ממנה, ואכן הסרט רצוף ראיונות עם גלריסטים, אמנים, עיתונאים, סלבריטאים ורבים אחרים שמספרים על החלק שלהם בסיפור שלו. כולם מספרים איך מיד הכירו בגדולתו והעריצו אותו, אולם בין השורות עולים סיפורים של סכסוכים וטינות, שמבהירים שלא היה מדובר באדם פשוט. נושא מרכזי שעובר כחוט השני בראיונות הוא הכמיהה של בסקיאט לפרסום ואהבתו לכסף: סיפורים על ערימות של מזומנים בסטודיו, תשר מופרז במטרה להמם את נהג המונית, קוקאין בשטר מגולגל ועוד.
במקביל עולה נושא הגזענות, שהפלתה את בסקיאט בחייו, והפכה אותו לקופיף מחמד בתרבות הסלבריטי של ניו יורק באותן שנים, והביאה לשימוש בשמו של בסקיאט כעלה תאנה בימינו אלה, כזה שמייצג את האמנים השחורים. למרות שניסו לקשור בכך את מותו, חשוב לזכור כי בסקיאט הוא קודם כל קורבן של ההצלחה של עצמו, אולם תמיד חשוב להקשיב לקולות אחרים ולבחון לאורם את המציאות העכשווית.
האימפרסיוניזם של מוריסו
בלגיה, 2016 | 52 דקות, בימוי: מוניק קווינטארט
ברת מוריסו היא אחת הדמויות המרתקות ביותר בזרם האימפרסיוניסטי: אישה שהחליטה להיות אמנית מקצועית, עברה לפריז והסתובבה בחוגי הבוהמה, נישאה לאחיו של אדוארד מאנה אבל עבדה הרבה עם גיסה שגם הירבה לצייר אותה, ויש המרננים שהיחסים ביניהם היו יותר מאפלטונים. מוריסו, יחד עם מארי קסאט, הפנתה מבט אל עולמן של הנשים. כאישה מהוגנת, מקומות רבים לא היו פתוחים בפניה, והנורמות החברתיות אסרו עליה לבלות בחברת גבר לבד, גם אם רק על מנת לצייר אותה.
התוצאה היא ציורים אינטימיים של היום־יומי הנשי – אם וביתה, אישה מניקה, אומנת מקריאה סיפור, אישה רוקמת, נשים מטיילות בשדה. כמו שהאימפרסיוניסטים הגברים הפנו את המבט אל הטריוויאלי והרגיל בבית הקפה, הבר או תחנת הרכבת, כך מוריסו שיקפה את הטריוויאלי והרגיל של הנשים בנות מעמדה. כל האומץ, האופי והחיוניות האלה נותרו מחוץ לסרט התיעודי על מוריסו. הסרט אמנם חושף את הצופה לציורים רבים פרי מכחולה של מוריסו אולם נעדרת ממנה הדרמה והתשוקה, ובפועל מתקבל סרט משמים שהתחושה שהצופה יוצא ממנו איתה היא בעיקר של פיספוס.
האמנות שלי
ארה״ב, 2016 | 86 דקות, בימוי: לורי סימונס
הסרט של לורי סימונס על לורי סימונס הוא אחד המעניינים בז׳אנר. מדובר בסרט עלילתי שהכוכבת שלו היא סימונס עצמה והיא רתמה אליו כוכבים אחרים מחייה דוגמת ביתה לנה דנהם, אבל לא כאן טמון סוד הקסם. סימונס פותחת לצופים צוהר אל תהליך עבודתה, שהוא לא לגמרי ברור ואף גורם להרמת גבה, גם בקרב גלריסטים ואמנים אחרים בניו יורק. הוא רצוף בפקפוק עצמי לפרקים ומלא בעשייה אינטנסיבית שכביכול בלתי מורגשת בתוצר הסופי.
העלילה פשוטה למדי: סימונס מקבלת על עצמה לשמור על בית של חברה מחוץ לעיר לתקופת הקיץ. בעיירה הקטנה היא מכירה אנשים שונים ורותמת אותם לעשייה האמנותית שלה – שחזור סצנות איקוניות מסרטים ישנים. סימונס מסבירה בסרט שהעוצמה של הווידאו היא דווקא בפער הבלתי אפשרי לגישור בין המקור להומאז׳, ועל כן הליהוק הוא חלק מאוד מרכזי בפרויקט. כמובן שיש כאן גם רומן, מכשול ובסוף גם הצלחה מקצועית עם פתח לסוף רומנטי, אבל זו לא המהות. יש בסרט איכויות וודי אלניות מסויימות, אולם ללא המלל האינטנסיבי שמלווה את סרטיו בדרך כלל. דמותה של סימונס היא עגולה – כזו שממלאת אותנו אמפתיה אבל לעיתים קצת פאתטית ולא לגמרי מובנת. ליבו של הסרט הוא התהליך האמנותי, האופן שבו סימונס עובדת, שהוא אישי, לא מקובל ובעיקר מעניין.
פסטיבל אפוס, הפסטיבל הבין־לאומי לסרטי תרבות ואמנות, מוזיאון תל אביב לאמנות, 27-30 במרץ 2019
The post מייפלת׳ורפ, בסקיאט, מוריסו, סימונס: לקראת פסטיבל אפוס 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.
