ב־1984, לרגל יום הולדתה ה־75 של תל אביב, התקיימה במוזיאון תל אביב התערוכה ״עיר לבנה – אדריכלות הסגנון הבין־לאומי בישראל״ – תערוכת צילום, שאצר היסטוריון האדריכלות מיכה לוין. מרבית הצילומים שהוצגו בה היו של מבנים משנות ה־30, שנקלטו בעדשת המצלמה של יצחק קלטר, ובמקביל הוצגו צילומים בשחור לבן של יהודית טורנר, שהתמקדו בפרטים ובחלקי בניין. יגאל גבזה, שחזר לארץ שנה קודם לכן, אחרי שסיים לימודי ארכיטקטורה באוניברסיטת טורונטו, הגיע לתערוכה והופתע.
״כיליד תל אביב, שהאמין שהוא מכיר את העיר היטב, אמרתי לעצמי שאין בה כאלה מבנים. לא היה דבר בין המבנים שהונצחו בצילומים לבין המבנים המוזנחים והמתפוררים שהכרתי״, מספר גבזה. הסקרנות שעוררה בו התערוכה הובילה בהמשך לנקודת מפנה בדרכו המקצועית. בדצמבר האחרון ראה אור ספרו Form and Light – From Bauhaus to Tel Aviv, ספר צילומים שמסכם 25 שנות צילום של אדריכלות בין־לאומית בתל אביב. לא במקרה הכותרת מהדהד את האמירה Form Follows Function, שנחשבת למסמלת את הסגנון.
הספר (בהוצאת HIRMER, גרמניה) משרטט מסע חזותי מתמשך של גבזה כ״משוטט עירוני״ בתל אביב, שבמהלכו הוא התקרב יותר לצד האמנותי של הצילום, תוך שילוב עין האדריכל שלו עם חופש היצירה שהעניקה לו המצלמה. ״הספר לא מתיימר להיות תיעודי״, הוא אומר, ״אלא להביא את רוח הדברים, ולהתחקות אחר השפה האסתטית של הסגנון הבין־לאומי, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתל אביב״.
יגאל גבזה. צילום: דליה הלפרין
עטיפת הספר
לצד כ־100 צילומים הספר כולל טקסט שכתב גלעד אופיר – אמן, אוצר ומרצה לצילום – שמתייחס להבט האמנותי של הצילומים; וטקסט שכתב מיכאל יעקובסון – אדריכל, גיאוגרף, כתב אדריכלות ואוצר – המתייחס להבטים האדריכליים והאורבניים. עם צאתו לאור זכה הספר להוקרה מטעם מגזין העיצוב והאדריכלות DEZEEN, שבמסגרת סדרת כתבות שהוקדשה לבית הספר הבאוהאוס לרגל מלאת 100 שנים לייסודו, כלל אותו ברשימה נבחרת של עשרה ספרים העוסקים בסגנון הבין־לאומי ומומלצים לקריאה.
״די מהר בתחילת דרכי כאדריכל התחוור לי שהעניין האמיתי שלי הוא לא תכנון אלא צילום, מדיום שאהבתי כבר מנעוריי, והחלטתי ׳לחשב מסלול מחדש׳. נסעתי לפריז ללמוד צילום בבית הספר הגבוה לאמנויות דקורטיביות, ובין היתר השתתפתי בקורסים של צילום אורבני״. שהייתו בפריז ״עיר שהיא כר פורה לאמנות ולמקצועיות״, התארכה לתקופה של 12 שנים, שבמהלכן צילם וכתב למגזינים בארץ (את, גלובס, בניין ודיור ועוד) ובעולם (ביניהם Elle Decoration ,Vogue Home) בנושאי עיצוב פנים, עיצוב מוצר ולייף־סטייל.
״כל שנה הקפדתי לבקר בארץ, בעיקר בחורף, כדי לקחת הפוגה מהקור האירופי וגם כי האור החורפי כאן הוא רך ונוח יותר לצילום. באחד מהביקורים האלה, בחורף של שנת 93׳, הייתי בדרכי לבית מעריב, ופתאום קלטתי חזית לבנה, שהייתה שונה ובולטת מנוף סביבתה. מראה החזית על רקע שמי החורף הכחולים הילך עלי קסם, והיום אני מבין שזה היה רגע מכונן. שם נדבקתי ׳בחיידק הבין־לאומי׳, שהפך לסיפור המסע שלי״.
יגאל גבזה, בית מגנט
יגאל גבזה, בית שנבל
בשנה שלאחר מכן התקיים בתל אביב בשיתוף עם אונסקו כנס ראשון מסוגו, שהוקדש לסגנון הבין־לאומי. הכנס ליבה את העניין של גבזה בערכי המינימליזם והפשטות שייצג, והעניין הפך לתשוקה ללכוד ולהנציח את היופי החבוי במבנים הוותיקים. הוא צילם עוד ועוד, וצילומים שנצברו אצלו אף שימשו את עיריית תל אביב, בין היתר, כשחגגה את הכתרתה כעיר מורשת עולמית ב־2004.
גוף עבודתו הוצג לראשונה בתערוכה ״פרגמנטים של סגנון״, במסגרת אירוע של העיר הלבנה שהתקיים באוניברסיטת קוויבק במונטריאול ב־2005. ״השם נשאב מאופי הצילומים, שהציגו בעיקר פרטים של מבנים. בהתחלה חשבתי שהעניין שלי בפרטים הוא אינטואיטיבי, אך ככל שהמשכתי לצלם הבנתי שמדובר במשהו יותר עמוק, שחותר לזקק ולתמצת את מהות הסגנון הבינלאומי באמצעות הפרגמנטים, שצירופם ביחד לוכד את הדי.אן.איי שלו״.
אחרי מונטריאול התערוכה המשיכה לנדוד בעולם, התארחה בספרד ובאוסטריה, ובהמשך עידכן אותה גבזה לגרסה חדשה. ״בגרסה הראשונה הפורמטים המצולמים היו קטנים יחסית, ונחלקו לקטגוריות נושאיות, כמו חלונות עגולים, חלונות סרט, מרפסות זיזיות, פרגולות גג וכד׳. הגרסה השנייה מצומצמת יותר עם פורמטים גדולים יותר, וגם היא נדדה (וממשיכה לנדוד) בעולם והוצגה כבר במינכן, בשיקגו, בפראג, בקרקוב ובמרסיי״.
יגאל גבזה, בית ריבקינד ופורטנוי
יגאל גבזה
גבזה מצלם צילום אנלוגי בצבע, והצילומים – שלא כצילומי שחור־לבן שמאוד מקובלים בתיעוד הסגנון – מאפשרים לו, לדבריו, להדגיש את עזות הצבע ומשחקי האור והצל. ״הצילום בצבע מנציח את המפגש הייחודי שמתקיים בתל אביב בין הסגנון שנולד באירופה, לבין בוהק האור הים תיכוני. העניין שלי ביחסי אור וצל התפתח תוך כדי התהליך, ונבע מתוך האסתטיקה של חזיתות המבנים. בישראל היא שונה מעט מזו שבאירופה, בגלל תנאי האקלים שחייבו התאמה למקום, ואגב כך הקנו לחזיתות מופע יותר פלסטי ותלת־ממדי. משחקי הנפחים והמעברים בין האור הבוהק ששוטף את החזיתות לבין האור הרך והמסונן שמאפיין את החללים הציבוריים־פנימיים, כמו חדרי מדרגות, הפכו למוקד עניין, שאתגר אותי בשאיפה ללכוד אותם״.
מרבית הצילומים בוצעו בתום תהליכי שימור ורסטורציה, כשהפיגומים הוסרו והמופע המחודש של המבנים החיה את האותנטיות של מורשת הבנייה, ואיפשר, לדבריו: ״לשרטט דיוקן חי של סביבה אורבנית יחודית, שחושף את התמצית הפואטית של הארכיטקטורה ואת התפקיד שיש לאור ביצירתה. בחדרי המדרגות, שהינם חללים אינטימיים יותר, מצאתי חמימות של חומרים, טקסטורות, ופרטים דקורטיביים. היו פרטים שגילמו בעיניי ׳שאריות׳ של אר־דקו או של הסגנון האקלקטי, והזכירו שעד להנחיה החד משמעית של עיריית תל אביב לבנות בסגנון הבין־לאומי (בשנת 1925), היו בה שפות אסתטיות אחרות. באופן אישי אני אוהב את זה, ומוצא שיש בכך ערך נוסף, היסטורי־תרבותי״.
הספר יצא לאור כהמשך טבעי לתערוכות ולשנים הארוכות של צילום, שהניבו גוף עבודות מכובד. התזמון של חגיגות ה־100 לבית הספר באוהאוס, שבהשפעתו נולד הסגנון הבין־לאומי, היה לדידו של גבזה ״מתבקש״. עם זאת, הוא גילה שספר שונה מאוד מתערוכה. ״זו עשייה שמציבה אתגר אחר, שעיקרו הוא איך להעביר את חוויית השיטוט בעיר הלבנה לדפים, ואיך ליצור רצף קוהרנטי לקורא, בלי לאבד את סקרנותו״.
התהליך היה רצוף קבלת החלטות, כמו בחירת הדימויים מתוך שלל הצילומים או קביעת רצף הופעתם בספר. ״למרות שלא חוויתי הריון ולידה, זה מרגיש ככה. כשבתוכניות טלוויזיה ורדיו בגרמניה אמרו שהצילומים בספר מזכירים את צילומי האוונגרד של שנות ה־20 – צילומים שריתקו אותי והשפיעו עלי כבר כסטודנט לארכיטקטורה – מבחינתי זה אישור איכות, שמשמח אותי כמו אבא טרי״.
יגאל גבזה, מתוך הספר
The post יגאל גבזה: אהבת העיר הלבנה והחיידק הבין־לאומי appeared first on מגזין פורטפוליו.
