״פגשתי את יעקב ישראל בשנת 2014, כשהציג את פרויקט ׳המסע בעקבות האיש על החמור הלבן׳ במכון האלסי לאמנות עכשווית, במכללת צ׳ארלסטון, והמשכנו בשיתוף הפעולה בפרויקט ׳לגיטימיות של נוף׳, שיצא לאור תחילה כספר אמן בשנת 2015. עכשיו, בתערוכה במוזיאון לאמנות האסלאם, מרגש במיוחד לראות את העבודות בקנה מידה גדול כל כך״, אומר מארק לונג, אוצר התערוכה, שהגיע במיוחד מארצות הברית לפתיחה. לונג, אוצר ראשי במכון האלסי לאמנות עכשווית, הוא פרופסור לגיאוגרפיה פוליטית במחלקה למדעים פוליטיים באוניברסיטת צ׳רלסטון, דרום קרולינה.
לונג רואה בצילומי הנוף הגדולים הזמנה לצופים לנדוד ברחבי הכפרים הערביים במדינת ישראל ובשטחים, שאליהם הם לא מגיעים ואף אינם מודעים בדרך כלל. המציאות החברתית הפוליטית המורכבת במדינה הפכה את הכפרים הללו לנופים מודחקים, מפני שהם מסמלים עבור חלק ניכר מתושבי המדינה הקונפליקט היהודי – ערבי, את האויב. ״האפשרות לקבל הצצה למקומות האלה מהווה מרכיב חשוב בתערוכה. מקובל לחשוב שאמנות הצילום משמשת בעיקר ככלי להסתכלות אחורה בזמן, לחזור ולשמר רגעים מהעבר. בניגוד לכך, הפרוייקט של יעקב יכול לשנות את הדרך שבה אנחנו רואים את העולם בהווה.
״התערוכה מראה לנו מציאות, שאלמלא התיעוד, הייתה ממשיכה להתקיים מעבר לגבולות העולם שלנו ורחוק מקו האופק שלנו. הצילומים והתערוכה מייצגים מפגש עם מקומות ועם האנשים שחיים בהם, שלעתים קרובות אינם זוכים לתשומת לב. עבורי זה מדגיש את אחד הדברים שהאמנות עושה היטב: היא מעניקה לנו מנגנונים שמאפשרים לנו לקחת צעד לאחור ולבחון מחדש את העולם שלנו.
מארק לונג. צילום: יעקב ישראל
יעקב ישראל, תל אל באידה
יעקב ישראל, אל עזרייה
״הצילומים שבהם מופיעה גדר ההפרדה הם בעיניי בעלי משמעות מיוחדת בכל הקשור למערכת היחסים בגבולות. הם מראים איך הגדר מהווה מרכיב חזותי וטופוגרפי מכריע בנוף, אך היא גם נבלעת בתוך סביבות בנויות, באופנים שמרמזים על התנודות שמתרחשות בתפקיד שהיא ממלאת השטח. הגדר מהווה גורם מכריע בפוליטיקה הישראלית. זו מציאות שמשתקפת בצילומים של מחנה הפליטים שועפאט ושל עיסאוויה.
״ההפרדה בין קבוצות רוב וקבוצות מיעוט הינה יותר גמישה ממה שאנחנו מדמיינים, כפי שניתן לחוש בדרך בה, ברבים מהצילומים של יעקב, קווי ההפרדה בין מקומות שונים הרבה פחות מוגדרים ממה שנראה בהסתכלות על הגדר.
״הבט מרתק במיוחד של הפרויקט נעוץ בכך שהוא נמשך כבר 16 שנים. במהלך הזמן הזה יעקב צילם בכל רחבי האזור, ובמהלך כל ארבע עונות השנה. הצילומים מבית ג׳אלה ומבית לחם שמופיע בהם שלג מעוררים בצופים תהייה, אולי באופן לא מודע, לגבי אלמנטים בלתי צפויים אחרים שנמצא במקומות האלה. זה נכון גם לגבי התמונות מרמת הגולן או מבקעת הירדן – ממג׳דל שמס ותל אל־בידא.
יעקב ישראל, עיסאוויה ושועפאט
יעקב ישראל, חוסאן
״דימוי כמו זה של אל־עזרייה נעשה יותר משמעותי עבורי מאז שביקרתי במקום, יחד עם יעקב, כשהייתי בארץ לאחרונה, לרגל פתיחת התערוכה. הצילום מרתק אותי, בין היתר בשל המפגש בין אלמנטים מן הטבע ומעשי ידי אדם שמשובצים בתוך הנוף. המבט נמשך לעבר פסגת הר רחוקה שמכוסה בבנייני קומות.
״רק בצילומים מעטים בסדרה נראים אנשים. בצילום של חוסאן נראה אדם שרוכב על חמור ומתבונן בנוף. היעדר האנשים ברוב הצילומים בתערוכה מדגישה את העובדה שעבור רבים מאיתנו האנשים האלה הם בלתי נראים. גדרות התיל שתופסות את קדמת התמונה מבליטות את המציאות המאתגרת שם. גדרות הפרדה, גדרות תיל, סלעים – מפרידים בין המתבונן לבין המתרחש מאחור.
״אני מקווה שהצילומים בתערוכה ישמשו כלי לניהול שיח אודות המציאות המורכבת בשטח, בישראל/פלשתין. אני שואב עידוד מהתוכניות והפעילויות שעורך המוזיאון סביב התערוכה, שתומכות בהשגת היעד הזה – סיורים למקומות המצולמים, הרצאות ומפגשים. בהמשך השנה אמור לצאת ספר צילומים חדש של יעקב ׳גלויות מישראל׳, שגם בו כתבתי אודות יצירתו, ואנחנו כבר מתכננים פרויקטים נוספים בעתיד״.
יעקב ישראל, מג׳דל שאמס
The post לגיטימיות של נוף: לראות את ההווה בדרך אחרת appeared first on מגזין פורטפוליו.
